פרשת שופטים
התורה פותחת את פרשתנו בפסוק: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ושפטו את העם משפט צדק' ולכאורה למה מתכוונת התורה באומרה: 'ושפטו את העם משפט צדק'? אם כוונתה לכך שהשופטים לא יטו משפט ולא יקחו שוחד הן התורה ביארה זאת בפסוקים הבאים אם כן, מה ניתן להוסיף שמשפט השופטים יהיה משפט צדק?
מפרשי המקרא נתנו מספר תשובות לשאלה, אך במסגרת זו נצטט רק מה שנכתב במדרש תנחומא: 'ושפטו את העם משפט צדק – שיהיו מטין את העם לכף צדק, אמר רבי יהודה ברבי שלום שהיו מטין ומלמדים עליהם זכות לפני הקב"ה. כאן מבואר שבדרישת התורה לשפוט משפט צדק, אין הכוונה לסדרי הדיונים בבית הדין או בביצוע גזר הדין אלא בגישה כוללת כלפי הבריות. פעמים הרבה מעשה מסויים עשוי להתפרש בפרשנויות שונות והתורה דורשת שהדין יהיה מן המבורכים במידות טובות שמתוכן ידון כל אדם לכף זכות.
אכן מצינו בחז"ל דין מיוחד, המלמד עד כמה חייבים הדיינים להתאמץ במציאת זכות לנדון, לכן תיקנו שיהיו בבית הדין הדן בדיני נפשות לא פחות מעשרים ושלושה דיינים, כדי שתהא אפשרות שבבית הדין יהיו לפחות עשרה דיינים המזכים את הנאשם ועשרה המחייבים אותו בדין [שלושה הנותרים מלימוד נוסף (סנהדרין פא-מו)] ובכך ימוצו עד תום כל צידי הזכות והחובה בעניינו של הנידון, מפני שבכל דין ודין ישנם מ"ט פנים לכאן ולכאן.
וכמו שאמרו בגמ' שתלמיד אחד היה ביבנה שהיה יודע לומר מאה וחמישים נימוקים לכך ששרץ הוא טהור (ערובין יג), אמנם גם לאחר אותם מאה וחמישים הטעמים נשאר השרץ טמא, משום שבתורה נאמר במפורש ששרץ הוא טמא, אבל מכל מקום משמע שבכל עניין ובכל הלכה. יש צדדים של טומאה וטהרה, פנים של זכות ופנים של חובה.
ומכאן נובעת ההלכה שאם כל חברי הסנהדרין כאחד, פסקו דינו של נידון למיתה הריהו פטור לחלוטין! (סנהדרין עא) מפני שלא ייתכן שאף לא אחד מעשרים ושלושה הדיינים מצא זכות לנידון, ומסתבר שצד הזכות לא מוצה כראוי, וגם אם יתכן מקרה שאשמת הנידון אינה מוטלת בספק ולכן נתחייב מיתה פה אחד – אבל יש כבר מקום לחשד, שדווקא משום שהאשמה נראתה ברורה כל כך לכאורה נתייאשו הדיינים מלמצוא צד זכות לנאשם ועל בית דין כזה, שיש חשש שמא לא הפך די בזכותו של הנידון – לא נוכל להתבסס בדיני נפשות.
היכולת לראות בעין טובה מעיד על אישיות המועמד, אמנם אין לדיין אלא מה שעניו רואות, אבל דווקא משום כך חשוב שעינו תהיה כזו הרגילה לראות רק את הטוב. קנה המידה היחיד שלפיו על הדיין לשפוט הוא רק דין התורה ואין מקום למשוא פנים כל שהוא בדין אולי שיקול דעתו צריך להיות מודרך ממידותיו התרומיות שהן תדגשנה בכל מעשה את נקודות הטוב והזכות ולא את הרע והשלילה.
לאור כל זאת מתבאר, שהחיוב לדון לכף זכות, מהווה גורם מרכזי בבניין אישיות מושלמת של כל אדם ועל כן אין מי שהוא בן חורין מלהשתלם במידה יקרה זו.
במסכת שבת (קכז.) מובאים דברי ר' יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעולם הבא ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, ועיון תפילה, והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות.
צא ולמד מה שהורה התנא (אבות ב-ד) 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' ועל כך כתב החסיד יעב"ץ: שזהו כלל גדול להתמדת השלום ואהבה בין אנשים, וזה כי רוב הקטטות הנופלות בין בני אדם הם בסיבת שפוט האדם משפט אחד לעצמו ומשפט אחר לזולתו…
על יסוד דבריו אלו פירש בעל 'תולדות יעקב יוסף' את הפסוק שבתחילת פרשתינו 'שופטים ושוטרים תיתן לך' לאמור: אותו משפט שהיית רוצה על חברך, אותו משפט שפוט על עצמך.. ואז כל אחד יבוא על מקומו בשלום.
הגאון ר' שמחה זיסל ברוידא נהג לומר בבדיחותא: מפני מה נברא שכלו של אדם עם קורטוב עקמומית? כי כדי לדון את חבירו לכף זכות יש לעקם לפעמים את השכל הישר.
הרב גבריאל מירלא הי"ו מרחובות
