פרשת משפטים
בכ"ד בשבט התנבא הנביא זכריה (זכריה א,יא): "הִתְהַלַּכְנוּ בָאָרֶץ, וְהִנֵּה כָל הָאָרֶץ יֹשֶׁבֶת וְשֹׁקָטֶת". נבואה זו עוסקת במצבם של בני ישראל בגלות, ובה המלאך שואל את הקב"ה: "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֵת עָרֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר זָעַמְתָּה זֶה שִׁבְעִים שָׁנָה?". בהמשך הנבואה מודיע הקב"ה כי הוא עתיד להעניש את הגויים ולנחם את בני ישראל: "קִנֵּאתִי לִירוּשָׁלִַם וּלְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה. וְקֶצֶף גָּדוֹל אֲנִי קֹצֵף עַל הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים, אֲשֶׁר אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה… לָכֵן כֹּה אָמַר ה', שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים. בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ… עוֹד תְּפוּצֶנָה עָרַי מִטּוֹב, וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".
אמרו חז"ל (מגילה יד,א): "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה". מכאן שגם נבואה זו יש לה משמעות לימינו. הקב"ה מתקצף "קֶצֶף גָּדוֹל" על "הַגּוֹיִם הַשַּׁאֲנַנִּים", האדישים לסבלם של בני ישראל. לא זו בלבד שהגויים מתעלמים ממצוקתם, הם אף מגבירים את סבלם, יותר מגזירת הקב"ה: "אֲנִי קָצַפְתִּי מְעָט וְהֵמָּה עָזְרוּ לְרָעָה". הטענה כלפי הגויים על הסבל הנוסף שהם גורמים לבני ישראל – מובנת, כי אף שנגזרה על בני ישראל גלות, אין לגויים שום רשות להציק להם יותר מזה. אולם מה פשר הזעם על שאננות הגויים, שאינם מצטערים בצערם של בני ישראל?
לכאורה לא מצאנו שמוטלת חובה על בני נח לחוש צער לנוכח סבלם של בני ישראל. וגם אילו היו מרגישים צער – איזו תועלת הייתה באה מזה לבני ישראל, והלוא גזירת הגלות נגזרה על-ידי הקב"ה? יש לומר, שהדבר נכלל ברמז בשבע מצוות בני נח. איסור אכילת איבר מן החי נועד למנוע צער מבעלי חיים. אם בני נח הוזהרו על צער בעלי חיים, כל שכן שעליהם להצטער בצערו של בשר ודם! ובאשר לשאלת התועלת מכך, אילו היו חסים על בני ישראל, היו משתדלים להקל מעליהם את סבל הגלות ומסייעים להם. דיי בעצם גזירת הגלות, ואין צורך להוסיף עליה עינוי וסבל!
אמרו חז"ל (קוהלת רבה א,ט) שהעולם נברא "בשביל ישראל". מכאן שמצבם של בני ישראל מקרין על העולם כולו. יש לומר, ששאננות הגויים משתלשלת מאדישות הקיימת בתוך בני ישראל כלפי הגלות. אכן, שלוש פעמים בכל יום מבקשים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", אולם יש מי שמרגישים בפועל נוחות גשמית ורוחנית בחייהם, ומתקשים לחוש שהם "בנים שגלו מעל שולחן אביהם". תחושת השאננות אמורה להיות מופרכת אצל יהודים, ועליהם לבקש ולתבוע את הגאולה תיכף ומיד, ועצם התביעה והציפייה לגאולה – תחיש את בואה, בקרוב ממש. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
