פרשת ויקהל
העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט
הרב שלום שבדרון מביא בדרשותיו מעשה באחד שצרותיו העבירו אותו מדעתו ומנהגו היה לקחת כיסא מתקפל ומטריה בידו ולעמוד בפרשת דרכים בכניסה לעיר ירושלים ליד הרמזור ולנתב את התנועה הכבדה. והיה כי הוריד את המטריה כולם ידעו שצריך לעצור עצירה גמורה, ואיש אינו מעיז כלל להמרות את פיו, ושהיה צהוב היה נותן סימן להתכונן ואז בירוק כולם יוצאים לדרך כשמרים את המטריה, וכולם נחפזים לעבור את הצומת, טרם יוריד את ידו עם המטריה, וכך שנים החזיק איתן בעמדתו היה מקפיד גדול, בעל מושגים עליונים ולא נתן לעצמו חופשים או כל מיני תירוצים של עצלות, חורף וקיץ לא ישבותו, לא חופשת מחלה ולא ימי מחלה, תמידין כסדרם.
ברבות השנים הלך והזדקן והנה פעם לקה בליבו שראו מצבו הזמינו תכף שח"ל (שרות חולה לב) ואינו מוכן להתפנות לבית החולים, בתואנה מה יהיה על התנועה הן כל עיר הבירה תהיה פקוקה, אבל הסבירו לו העומדים אין מנוס זה פיקוח נפש, אשתו ליוותה אותו לבית החולים וגם שם היה ממרמר בבכי ובקול נהי גדול על עבודתו שהושבתה. היה שם עוד חולה וכעס עליו מה הקול הזה מה הרעשים הללו הן זה בית רפואה וצריך לשמור על שקט מוחלט, אמרה אישתו – בעלי מצר ודואג על עבודתו שמופקרת ללא מענה אנוש, אמר לה החולה, גברת זה בעלך המשוגע שעומד בצומת דרכים וחושב לעצמו שהוא מנתב את התנועה, הרי יש רמזור, שעל פיו יסעו ועל פיו יחנו ובעלך אינו קובע שום דבר בתנועה, מסכן החולה ששמע אלו המילים החריפות באותו רגע המוניטור השתולל עד השמים, אפפה אותו צער ויגון על כל עמלו וטורחו שמזה שנים שהכל ירד לטמיון ברגע אחד.
הסיפור לכשעצמו מצחיק, אבל אם נתבונן – זה אנו בדיוק. אדם כל חייו עמל לפרנסתו, חושב מהיכן ישיג עוד כסף ועד פרנסה עוד משמרת, ואז בדעתו ירחיב גבולו יקנה דירה יותר מפוארת ורכב שרד חדיש עם כל השכלולים ומשום כך צריך לוותר על דברים שהנשמה תלויה בהם, כגון תפילה בנחת ובכוונה, שיעורי תורה, ובטח שזמנו לא פנוי לשבת וללמוד עם הילדים, לעקוב אחר התנהגותם והתקדמותם ברמת הלימודים הכל בגלל אותה סיבה המקודשת – פרנסה מה תהיה עליה, הרי זו טעות גמורה וטענת שווא, שהרי מזונותיו של אדם קצובים מראש השנה עד ראש השנה, הן הרבה והן מעט (ביצה טז.) וידועים דברי הרמב"ן (בראשית פ' לז-טו) כי הגזרה אמת והחריצות שקר, ומדוע לא נלמד מוסר השכל בפרשת המן שכתוב בו וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אוכלו לקטו (שמות טז -יח) וכי סבור מן דהוא שה' יעניש אותו במיעוט מזונותיו אם רק יקדיש זמן יותר לתורה ולתפילה? או אם יקדיש זמן לחינוך ילדיו ולגידולם לתורה ולמצוות
פעם אברך ניגש למורנו ורבנו הרב שך ז"ל וביקש לעסוק בלילה במלאכה שתביא קצת הרווחה לביתו, בשעות היום כמובן יהיו מוקדשים לתורה ולתפילה, דעתו של הרב לא הייתה כל כך בעד, שאל האברך האם משמע מדבריו של הרב שזה איסור גמור, אמר לו הרב שאין זה איסור גמור, אבל אם לדעתי תשמע אינני מייעץ לך כך, אבל ההכרח לא יגונה וכיון שדחקה לו השעה הלך בלילות לפרנס עצמו, הנה אחר זמן עושה בלנס לעצמו שפרנסתו אומנם גדלה, אבל המצב נישאר בעינו, דוחק ואינו מספיק לגמור החודש, פחד מאוד שמא ואולי בגלל הקפדתו של הרב ש"ך. בא לרב ושטח את בקשתו, האם חלילה הרב מקפיד עלי, אמר לו הרב חלילה וטעמו עימו, אברך שתורתו אומנו יש הנהגה מיוחדת בבריאה, כמו שכתוב במכילתא פרשת בשלח לא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן, וכן כתוב בירמיה הראה להם צנצנת המן, שה' מביא ברכה סמויה לאלו שהם עמלי תורה, אותם שתורתם אומנתם, ברכה מצויה בכל מעשה ידיהם, אבל ברגע שהתחלת לעסוק גם בפרנסה, באותו רגע ניתק מאותו קבוצה של עמלי התורה וגם הנהגתו משנתה, והרי בפרנסה מועטת וחלקית ודאי אינה מספקת למשפחה ברוכה, ומי יודע כמה עוד תצטרך להפסיד מזמן לימודך בשביל פרנסתך וכלכלתך, על כן לא רצה מתחילה שיצא כלל לעבודה, וזהמה שאמרתי בתחילת דברי, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שהכל נבקע מראש על ידי ה' יתברך.
ובא לציון גואל אמן
ח' שלום טטרואשוילי הי"ו מאשדוד
