פרשת ויגש
ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה (בראשית מד, יח).
במדרש רבה (פרשה צג, ו), מתואר באריכות המפגש בין יהודה ליוסף, "ויגש אליו יהודה" – ר' יהודה אמר הגשה למלחמה… "כי כמוך כפרעה" … אם שולף אני את חרבי ממך אני מתחיל ובפרעה רבך אני מסיים. כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ד' מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם ובקשה ארץ מצרים ליהפך… "שיני כפירים נתעו" אלו גיבוריו של יוסף, כיון שכעס יהודה נשרו שיניהם של כולם.
אמר רבי יהושע בן לוי אף אחיו כיון שראו יהודה שכעס אף הם נתמלאו חמה ועשו אותה תלמים תלמים…
מה עשה יוסף באותה שעה? אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר: זה גיבור ממני. באותה שעה אחז יהודה חרבו לשולפה מתערה ואינה נשלפת לו, אמר יהודה ודאי זה ירא שמים הוא.
דברי חז"ל אלו טעונים באור, איך עלתה על דעתו של יהודה להלחם ולנצח את יוסף ופרעה אשר מצרים וכל צבאה עומדים לרשותם? אדם לא יוצא למלחמה אם אין לו סיכוי סביר לנצח בו.
גם אם נאמר שיהודה סמך על גבורתו הפילאית הרי ראה שיוסף לקח עמוד של אבן ועשאו גל של צרורות, ואף אמר זה גיבור ממני, ועוד שנעשה ליוסף נס שלא נשלפה החרב מתערה. א"כ איך ילחם ויחזיר את בנימין לאביו יעקב?
להבנת הדברים יש להקדים ולבאר את עניין הנהגת ה' בעולם בדרך נס.
כאשר עם ישראל בורחים ממצרים מגיעים לעבר ים סוף. המצב היה נואש מכל הכיוונים אין שום דרך הצלה. עם ישראל משתמשים בכוחם, בכח התפילה והצעקה "ויצעקו בני ישראל אל ה'" (שמות יד, י), ואף משה עמד והתפלל, והקב"ה משיבו ואומר לו "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (שם טו) ופירש רש"י על פי חז"ל אמר לו הקב"ה לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה".
וכבר תמה האור החיים הקדוש, וכי אל מי יצעק משה אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה. ומדוע שלא יאריך בתפילה. ובפרט שרואה שאין שום מוצא לבני ישראל הנתונים בצרה?
וביאר, שבאותה שעה לא היו ראויים ע"י לנס, לפי שהייתה מידת הדין מתוחה כנגדם כיון שעבדו עבודה זרה, לכן אמר הקב"ה למשה "דבר אל בני ישראל ויסעו".
כי זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים, "דבר אל בני ישראל" שיתעצמו באמונה בליבם "ויסעו", ועל ידי שיבטחו בה' שיעשה להם ישועה בזכות האמונה הזאת יעשה להם נס ויבקע הים.
חז"ל אומרים "שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמם" ואז זכו לישועה ניסית ולגילוי שכינה, וזהו עיקר נס קריעת ים סוף, להשליך אדם עצמו על הקב"ה וזה גופא מלמד עליו זכות שעל ידי כך הקב"ה יעשה עימו נס.
כך גם נהג יהודה ולא שם על לב את כוחו של יוסף וכל מצרים, ושם נפשו בכפו להלחם על נפש בנימין, למען שלום יעקב אביו.
וכן מצינו אצל אליהו הנביא שהקב"ה אמר לו לצאת בשליחות ויצא למרות שלא היה סיכוי להצליח באופן טבעי, ואיזבל רדפה אחריו להורגו, והוא ברח ולא היה לו מה לאכול והקב"ה זימן לו עוגת רצפים וצפחת מים והספיק לו שלא כדרך הטבע ארבעים יום (מלכים א, יט, ח) "וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלוקים בחורב".
כך גם נהג ירמיה הנביא, וכך גם נהגו החשמונאים עם היוונים, "מעטים נגד רבים – חלשים נגד גיבורים".. הם עשו את כל שביכולתם והקב"ה הושיע אותם.
אף האדם, כל אדם, אם ידע שאף על פי דרך הטבע באמת אין לו סיכוי, "כביכול".. אבל משליך את עצמו באופן מוחלט על ה' בבחינת "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך".. בודאי יהיה סמוך ובטוח שהישועה תבוא מאת ה' במהרה – ישועה שלמה ומלאה.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
