פרשת תרומה
משה התחיל ללמוד את סודות התורה ובוקר אחד במסגרת טיפול הוא בא לפסיכולוג ושואל: אני רוצה לחיות חיים נצחיים, איך עושים את זה? הפסיכולוג נדהם לפשר השאלה ושאלו בחזרה, האם כבודו נשוי? משה ענה, עוד לא. נו, אם כך עליך להנשא, ענה הפסיכולוג. משה לא הבין את תשובתו ושאל ״האם קשרי נישואין יביאוני לנצחיות?״. הפסיכולוג ענה לו, ״לא אבל זה ידכא לך את החשק״.
זה בהחלט נשמע מצחיק בעיניים של עם הארץ. אבל בעיניים של חכם-לב, הדרך לנצחיות עוברת מתוך האשה. היא החלק האלוקי הקיים במשוואת האחד שביניכם. אתה המטרה ודרכה תיסלל דרכך לחיים של משמעות ומשם לחיים נצחיים. והשאלה היא האם אתה נותן מעצמך, מה אתה נותן מעצמך ואיך אתה נותן מעצמך. מה אתה לוקח מתוך עולם התודעה והמידות החיצוניים ומתחיל לפעול מתוך עולמך הפנימי.
כשתורת החסידות מלמדת שהמטרה היא להפוך גשמיות לרוחניות ורוחניות לגשמיות, היא התכוונה: למשמעות הבאה
1. גשמיות לרוחניות – כיצד הופכים חכמה אלוקית לתכונות אלוקיות.
2. רוחניות לגשמיות – כיצד מממשים תכונות אלוקיות במציאות בפועל (בחוש).
הבעיה היא שרובנו המכריע בהיותנו לומדים תורה ושומרים מצוות, פועלים בד״כ מתוך עולם חיצוני ולא מתוך עולמו הפנימי של האדם. יעקב אבינו אמר לקב״ה ״וכל אשר תתן לי, עשר אעשרנו לך״ – ריבונו של עולם, כל חכמה אלוקית שתתן לי, אני מבטיח להוריד לפחות 10% מזה, למידות בפועל. והשאלה שנשאלת היא, האם אנחנו פועלים מתוך המשמעות, או שאנחנו עושים כי ככה לימדו אותנו.
אבל אם לא תעצור לשאול ולהבין ולחקור את ה״למה״, איך תדע לעשות את ה״איך״ מתוך העולם הפנימי שלך? בדור של גאולה אנחנו מתבקשים לחיות חיים של משמעות. ואם אין משמעות למה שאנחנו עושים אז היינו כאן בעולם ומסתבר שלא באמת היינו כאן. זאת התחושה הכי נוראה להתעורר אחרי 40,50,60 שנה ולצעוק, ״היי, המלך ערום!!״.
מי אתה? המשמעות שיצרת לחייך. מה אתה? המשמעות. למי אתה שייך? אתה היהודי, שייך לתודעה קולקטיבית אשר קיבלה את הקוד האינסופי לממש את המשמעות לחיים לכל האנושות כולה. זה לא בידיים של איש אחד. זה בידיים של כולנו ותורה חדשה חייבת לצאת ממך כדי לסייע לעולם להתממש.
זאת לא שאלה של בחירה. אתה חייב לעשות זאת כי אם הראש לא עובד נכון, הגוף סובל.
גמל ואשתו הנאקה משוחחים אחד עם השני בתוך גן החיות בניו-יורק. בוקר אחד הנאקה מביטה בבעלה ואומרת לו, ״אתה יודע, אתה ממש מכוער״. הגמל עומד נדהם ושואל, למה את חושבת כך? ״תראה את הרגליים שלך, דקות וארוכות בלי שום פרופורציה״. הגמל עונה לה, זה בשביל שנוכל ללכת במדבר ולא לשקוע בדיונות. הנאקה מביטה בו שוב ואומרת, ״אתה עדיין מכוער, תראה את הגבות שלך, מה זה?״ הגמל עונה, זה בשביל שלא ייכנסו לנו חולות מהסופות במדבר. הנאקה ממשיכה לתקוף, ״לא יעזור לך אתה ממש דוחה. מה זה שני הגלים האלה על הגב שלך?״ הגמל עונה, זה בשביל שנוכל ללכת ימים ארוכים במדבר ולאגור מים. לנאקה נמאס ולא יכלה להתאפק יותר ואמרה לו, ״אם מה שאתה אומר זה נכון, אתה מוכן להסביר לי בבקשה מה לעזאזל אנחנו עושים בגן-חיות בניו-יורק?״
אין תחושה יותר נוראית מלהיות כאן בעולם הזה ולהיות בתחושה של ״מה באמת קורה כאן?״. כמה מתוך מה שעשיתי היה באמת מתוך משמעות.
״ דבר אל בנ״י, ויקחו לי תרומה..״ – שאלו שלושה פועלים שבנו את האחוזה של ביל גייטס, ״תגיד, מה בדיוק אתה עושה כאן ?״ האחד ענה… ״ אני בונה את הבלוקים ואח״כ מורח טיט״. השני ענה… ״ אני בונה בית לאיזה משועמם אחד״. השלישי ענה.. ״ מה זאת אומרת, אני בונה את הבית של ביל גייטס״
לכאורה, שלושתם עושים את אותה עבודה. הם שלושה בנאים שעובדים מאד קשה למחייתם.
הם שלושתם שמים בלוקים, כולם מורחים טיט, כולם מטייחים, ובונים בית כפי שבעל הבית ביקש.
המצחיק הוא, שבעיני ביל גייטס שלושתם קיבלו את אותו שכר. אך ללא ספק, איכות העבודה וההסתכלות על הפרויקט, שונה במהותה אצל כל אחד מהפועלים ולכן הבונוס שקיבלו היה שונה בתכלית אצל כל אחד מהם.
האחד, ראה את הפרויקט כמשוש ליבו וראה בכך זכות גדולה וכבוד עצום. הוא עבד ועמל מאד קשה, כדי שכל דבר ייראה מושלם, הכל היה חשוב לו עד הפרט האחרון. השני די מתעתע ולא סגור על עצמו כמה באמת חשוב הפרויקט ולא ממש עניינו אותו הפרטים. והשלישי, ממש לא מזיז לו אם הבית ייצא טיפה עקום, עם 4 מעלות סטיה. הוא את היומית קיבל. מחר יום חדש.
במבחן האושר רק אחד עבר. כי הוא הבין, שנפלה בידו הזכות להרים ״פרויקט חיים״ שיכול להוליד אחריו אינספור פרויקטים ולא יהיה אחד שיוכל להתחרות אתו. הוא לא רק עשה, הוא הרגיש את הפרויקט מתוך צרכי הלקוח. ככה בדיוק אנחנו צריכים להבין את צרכי הבורא ולפעול מתוך צרכיו ולא מתוך צרכיך.
מה נותנים? את עצמך. למי נותנים? לאשתך, לקהילה, לחברה ולאינסוף שבך. איך נותנים? שמים את עצמך ורצונותיך בצד ונענים לרצון ה׳ ופועלים מתוך מצוותיו. זה קורה באמצעות דחיית סיפוקים רגעיים מחד וראייה חדה ומקיפה יותר על המציאות, מאידך, שכל מה שקרה הוא לטובה. לא להאמין לזה, אלא להרגיש זאת בחושים.
תזכור שכולם יעשו את אותה עבודה. השאלה היא רק עם איזה רושם יצאת לאחר 120 שנה.
הרב דוד בוטראשוילי הי"ו מאשדוד
