פרשת צו
פרשיות השבוע עוסקות בענייני הקרבנות. מצינו הבדל בין קרבנו של העשיר לקרבנו של העני, כאשר העשיר מביא את קרבנו והקרבן הוא שור, מחמת גדלו של השור לוקח לקרבן זמן רב להישרף. לעומת זאת קרבנו של העני, קרבן קטן, עני המקריב עוף, מצווה התורה להעלות על המזבח גם את כנפיו ונוצותיו – "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל והקטיר אותו הכהן המזבחה". (ויקרא א', י"ז), למרות שעל פניו אין זה כבוד להקריב במזבח כנפיים ונוצות. מדוע? כי כאשר העני היה רואה את קרבנו של העשיר היה נגרם לו חלישות הדעת. באה התורה וחסה על כבודו של העני ולכן אמרו: "לא יבדיל", שיישרף יחד עם הנוצות וכתוצאה מכך תימשך שריפת קרבנו זמן רב יותר ולעני תהיה נחת רוח. אנו רואים עד כמה התורה רוצה להרים את רוחו של העני שלא יהיה כל כך שבור ונכנע. מעשה מבהיל על עומק דקדוק הדין במי שאינו מתייחס לצערו של העני והמסכן, כמובא במסכת בבא בתרא (דף י:) ובפסחים (נ.) רבי יוסף בנו של רבי יהושע חלה ונשמתו עזבה את גופו (מה שנקרא בימינו מות קליני), כשקם לתחייה שאל אותו אביו: מה ראית? אמר לו: עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה. ומובא בתוס' בשם הר"ח בשם הגאונים, שקבלה בידם רב מפי רב שעולם הפוך היינו ששמואל הרב יושב למטה מרב יהודה תלמידו. והסיבה לכך, משום המעשה שהובא בגמרא בשבת (דף נה.) על אותה אשה שהופיעה בבית המדרש בנוכחות אב"ד מר עוקבא, ונכחו גם שמואל ותלמידו רב יהודה, צעקה האשה וטענה טענות אך לא השגיחו ולא שתו לבם אליה.
קם רב יהודה והתריע על כך בפני שמואל, והקשה: האם כבודו אינו סובר את הנאמר בפסוק "אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה"? הצדיק שמואל עליו את הדין ואמר: אני כרבך אהיה נדון בקרים, אבל מר עוקבא שהוא ראש לכולנו ומשמש כאב"ד יכווה בחמין.
זאת אומרת, שמואל סבר יש אדם גדול ממני והוא האחראי על זה ולא אני, ובכל זאת בשמים לא הסכימו עמו, משום שאם אלמנה זו זועקת אין לו לשמואל לסלק את עצמו מאחריות, שכן הרגשת הזולת וצערו מחייבים להאזין לו בכל מקרה, ומפני זה בעולם האמת יושב רב יהודה למעלה משמואל רבו.
וכאן המקום לשאול, מדוע אם כן לא נענש מר עוקבא על מעשה זה שלפי ביאורו של שמואל באמת אחריותו גדולה יותר ויש יותר להענישו? ונראה לומר, שמצינו מעשה על מר עוקבא המובא בכתובות (סז:): בשכנותו של מר עוקבא היה גר עני אחד, והקפיד מר עוקבא בכל יום להניח לו ארבעה זוזים בחור הדלת, ללא ידיעתו של העני. אלא שעני זה שראה כי בכל פעם מתגלגל לפתחו כסף החליט לברר מיהו האיש שמיטיב עמו .
באותו היום התאחר מר עוקבא בבית המדרש, באה אשתו לקראתו, ונתנו יחדיו את הצדקה לעני. כיון שהרגישו בביתו של העני כי מטים את הדלת, יצא העני לראות מי הם הנותנים. מיד מר עוקבא ואשתו החלו לברוח מפניו ולחפש מקום מסתור. עד שמצאו תנור (כבשן) שהאש שבו היתה גרופה אך עדיין חם היה נכנסו לתוכו ותהחבאו שם. אשתו של מר עוקבא שמה לב כי רגליו של בעלה נשרפות מחמת החום. אמרה לו: הרם רגליך והנח על רגליי, שאני איני נכווית. חלשה דעתו של מר עוקבא (הצטער). אמרה אשתו: אני מצויה בתוך ביתי, וכשאני נותנת צדקה לעניים – מזונות מוכנים אני נותנת ולא כסף, על כן קרובה הנאתם מן הצדקה שלי יותר מן הכספים שמקבלים ממך . שואלת הגמרא: מדוע עשו כן והסתתרו בתנור חם? ומבארת: מפני הדרכתו של רבי שמעון בר יוחאי כדאיתא בברכות (דף מג:) וכן איתא בש"ס בכמה מקומות שלמד ממעשה תמר ויהודה – "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".
נמצאנו למדים, כי מר עוקבא הקפיד מאוד עד כדי מסירות נפש, כדי שאותו עני לא יראה מי היטיב עמו לבל יתבייש. ונראה לומר, כי מעשה זה היה אחר המעשה המובא במסכת שבת עם אותה אלמנה, וברצונו של מר עוקבא לתקן את חטאו שלא התייחס כראוי לאותה אלמנה, הקפיד מעתה להיטיב עם הזולת בלי לביישו, ביתר שאת וביתר עוז עד כדי מסירות נפש, ובזה תיקן את חטאו. יהי רצון שנזכה.
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא הי"ו מירושלים
