פרשת אחרי מות קדושים
״לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהֹ-וה״
המימוש של הפסוק הוא כל כך קשה, עד כי נאמר שבכדי שהבורא יוכל לברוא את האדם, הוא היה חייב לשלוף החוצה ממשוואת החיים את האהבה וכל חיינו הוא למעשה מסע האהבה.
איך אני מתחבר ומתקשר בין החכמה האלוקית לחכמה האנושית, בין הבינה האלוקית לבינה האנושית, בין הבינה למידות ובין המידות למעשים. אם יש בך אהבה זה יורגש בצורה כזו או אחרת. יש אהבה פסולה (התחברות בכדי לקבל) ויש אהבה אמיתית (התחברות בכדי להשפיע).
שאלו איך האדם יודע מה הפער בין מה שהוא מודע לו לבין מה שאינו מודע לו? התשובה היתה שרמת המודעות שלך תלויה במידת היכולת שלך להתחבר ולרדת לסוף דעתו של כל אדם. אם יש לך את היכולת הזו, הרי אתה חי את הפסוק ״שויתי הוי׳ לנגדי תמיד״. כי יש לך את התכונות של ההוי״ה: הקשבה (י׳), התבוננות (ה׳), הפנמה (ו׳) ומימוש (ה׳).
רק ככה אתה מקיים את כל התורה, כי זה כל העניין ובלי היכולות הנ״ל, לא תוכל להתחבר אל האינסוף ברוך הוא. הא בהא תליא.
״החש בנפשו, יעסוק בתורה. החש בבריאותו, יעסוק בתורה. החש בראשו, יעסוק בתורה.״ מה זאת התורה הזאת? את המשפט הזה, לקחתי עד לקצה, וניסיתי להבין האם זה אמת, או עוד סיפור נחמד כדי לתת שלווה רגעית לנדכאים. והאמת היא כזו; ככל שאתה מגלה את האמת האובייקטיבית על הבורא, אתה מגלה את האמת על המציאות ואתה הכי מגלה את האמת על עצמך. כדי להיות שם אתה צריך לרצות להיות אדם פנימי המונע מהתודעה האלוקית ולא משום מימד אחר. כניסה לשם מחייבת מוות של העולם החיצון ממנו אתה ניזון ונסיון כניסה פנימה אל הלב הפנימי, אל הל״ב נתיבות חכמה שהם כ״ב אותות התורה ועשר הכלים (עשר הספירות), דרכם האינסוף מתלבש באדם.
במסע הזה אתה נכנס לסחרור בו כל קרקע החיים נשמטת מתחת לרגליך, אתה פתאום מתחיל להבין ומאידך יודע עד כמה שאתה באמת לא מבין כלום וזה נורא מתסכל, כי זאת מנגנון התקשרות שאינך מודע לו. אבל בשם ההגינות, מי שלא חווה את הפסוק, ״ארוכה מני ארץ, רחבה מני ים….״ לא ממש חי מתוך משמעות החיים. ככל שאני חושב על זה, אני שואל את עצמי האם משה רבינו שידע שהתורה זה האמצעי, זה גן נעול, זה קוד סגור, למה הוא לא השאיר את המפתחות לפיצוח קוד התורה. האם לא מן הראוי שנקבל לפחות את המפתחות להתפתחות?
החכם מכל אדם אמר על הבורא כי הוא המשל והחידה. את הנמשל תמיד תוכל לגלות מנתוני המשל. אבל את החידה לא תוכל לפתור מנתיני החידה. אתה חייב לעבוד מימד ולחשוב בשפה אחרת, בדפוס חשיבה שונה על מנת לנסות לתת מענה לחידה. חשוב שנבין שאנחנו חיים במציאות שהתכלית שלה היא אחת מהשתיים:
1. לממש מציאות תודעתית והתנהגותית שתכליתה להיות ״אחד״
2. לממש מציאות תודעתית והתנהגותית שתכליתה להיות ״ אחר״
המטרה היא להתחבר אל האחד. כדי שגם דבריך יהיו אמת, גם דבריך יהיו תורה וגם על דבריך יאמרו, אלו ואלו דא״ח. כדי להבין שבאמת רצוי ונכון להתחבר אל האחד, חייבים להבין שיש תהליך שנקרא, התקדשות. ה״אחד״ לא מקבל כל מועמד ללא הכנה ראויה בכל עולם היכולות והכוחות של האדם.
להיות קדוש ביהדות, זה אומר שמאידך אתה מתנתק מהעולם החיצון (מערכת החושים) ומתחבר אל עולמך ההכרה האלוקית ומחד, מפנים את כל ההכרה האלוקית שבך בכל מעשה ומעשה אותו אתה עושה. זה החיים של משמעות של היהודי.
במסע ההתקדשות אתה מתעלה מעל מימד המציאות, הזמן והיכולות, חושב בצורה מקבילית ומתחיל אט אט לראות עבר, הווה ועתיד יחד. כדי להיות אדם שכזה אתה צריך לפתח תכונות שלא ממש שקדת עליהם עד כה והרי נתבקשת לקיים והגית בו יומם ולילה, גם כשאתה מבין וגם כשאתה לא מבין כלום. גם כשמואר וגם כשחשוך. גם כשטוב וגם כשלא טוב.
קוה אל ה׳ חזק ויאמץ לבך… חייבים ליצור קו ברור ומוגדר איך עולים שלב שלב אל עבר היעד הנשגב.
אדם שרוצה להתקדש, להגאל, חייב לפתח יכולות וכישורים שונים ממה שפיתח עד כה, כגון: הזכרון, החשיבה היצירתית, הענווה, האמונה והשפה הלשונית-לשון הקודש. להבין את הסוד הטמון בכל אות ובכל מילה. כי כל אות היא עולם בפני עצמו וכל מילה היא שמו של הקב״ה, היא מציאות ומתוך זה הוא מבקש להתממש. כל התכונות הנ״ל נוצרים כשאדם לומד פנימיות התורה על מנת לעשות ואף כותב את תורתו. כשאדם כותב הוא מתאר את עולמו הפנימי. התמדה בלימוד פנימיות התורה ובקיום המצוות, תגרום לאדם עם השנים לגלות שהכל כאן אחד. אף אחד לא מעל השני. כולם. למגדול ועד קטן. אגב, זה לא עניין עתידי. זה קורה ממש עכשיו והשאלה היא רק האם אתה מודע לה, זה הכל.
ולעובדה למה אנחנו אחרי כל כך הרבה מאמצים, למידה, יגיעה, קבלת עול, עדיין מרגישים סבל, עצבות, כעס, לא שולטים ברגשות, לא מודעים לעצמנו, לסובבים אותנו, לתכליתנו, נובע ממידת העוני של עולמנו הפנימי וכל זה למה? כי באת עם רצון לקבל (אגו) במקום להשפיע (ביטול). וזכור תמיד כי סוף מעשה במחשבה תחילה.
הרב דוד בוטראשוילי הי"ו מאשדוד
