פרשת כי תבוא
בירושלמי (שבת פי"ד ה"ג) "והסיר ה' ממך כל חולי" – זה הרעיון. דאמר רבי אליעזר: "ונתן עול ברזל על צוארך" זה הרעיון. ע"כ. כלומר, שהעול "ברזל" שמונח על "צוארך כמגדל השן", שהוא ביטוי לחוזק ועוצמה, כמו עלי ועל "צוארי" (פסחים ח: ע"ז ל.), אפילו הכי – הדמיונות שמקיפים אותו – הוספת ה"דעת" תוסיף מכאוב, כמאמר קהלת. וכשהפחד אינו מוסבר – עדות לחטאים בכלליות, כי פחדו בציון חטאים (ברכות ס.). ובפרט שלא נוטל ידים במקום הצורך (שו"ע או"ח סו"ס ד). וגם כשלא חוזר בתשובה על עבירות שדש בעקביו (זוהר מקץ רד.). אא"כ האימה מובנת לוגית (ע' תוס' גיטין נה סע"ב) אך גם לזה יש גבול, כי כתב רש"י (מו"ק כז:), ד"ה על מת אחר, שכל הנמשך אחר הצער יותר מדאי, הצער נמשך אחריו. ואם חושש מלשכוח לימודו, ומשתדל לחזור – אשריו (ברכות שם ורש"י). וגם קנאה בכלל זה, שמוציאה את האדם מן העולם, ויש לזכור שאפי' בדומם אין חיטה דומה לחברתה (תו"י יומא סב.). וכ"ש שבמקומך יושיבך וכו' (יומא לח.). ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימה (שבת ל.). ואפי' האחראי על המים, משמים בוחרים בפינצטה (ב"ב צא:). ואין אדם נוקף אצבע כו' (חולין ז:). ולכן "משגע ממראה" גימטריא תרצ"ט – השואה בחיתוליה לא תקפ"ץ. וזה שכל אחד נלחם על כבודו, ומביא את כל הטענות המצודקות שבעולם ע"מ לחזק ולאשש עצמו, וכמ"ש הקרבן נתנאל בספ"ב דביצה, שליצה"ר יש ש"ס משלו (לגבי עישון ביו"ט שאסור האידנא וכו' ע"ש).
ולכן העצה היעוצה היא, להיות תמיד בשמחה שאף שתבוא עליו מחלה, בשמחתו יבטלנה (כלשון הגר"א במשלי יח, יד). ואם לא מסוגל, לפחות יסיחנה מדעתו (יומא עה.), וכמ"ש מהרש"ל ביבמות סד: שזה סגולה להירפאות מחוליים. וזה מה שכתב השבט מוסר (בפרק יא אות סח), שבשעת מגיפה, אכילת יונים מסוגלת (והיום יש בל תשקצו ואכמ"ל) לסרס, לגלח, לבער, לכלות, להשמיד, לשרוף, החולי. והיינו, כי היא אינה מחליפה בן זוגה (ע' רש"י עירובין ק: עריות מיונה), ולכן סומכים על דבריה (בגיטין מה. רב עיליש וע' ברכות נג: וכו'). וזה גם מה שכתוב לפנינו "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת". וכתוב במס' סופרים (יד, ז – ח), שהכוונה על חזן שלא מרים ספר תורה, כדי להראות את הכתב לכל הציבור (וע' ברמב"ן עה"פ הזה). ונרמז גם, על מי שלא רוצה לגלות ולחשוף גאונותו החוצה, כדי שלא יגנבו ממנו, ותפחת מעלתו, וזה מתכון בדוק לשכחה (כמ"ש בעירובין נג.) שזה בבחינת יראות נפולות (ליקו"מ סי' קנד), שאין מקורן ברצון ה'. וכתוב בליקו"מ (קמא סי' ג), שהחזנים בדרך כלל לא חכמים, והיינו הך דקמן, שמאחר שלא מלמד לאחרים – "מי שעשאו חכם לזה, עושה אותו טיפש. טיפש לזה, עושה אותו חכם" (תמורה טז.). [ומספרים על המשורר המיתולוגי יוסל'ה רוזנבלט ז"ל ששהה בא"י, והפריע לסילסוליו החלון הפתוח, שהרוח הקרירה חלחלה לגרונו, והחלה לעשות בו שמות, ואמר לבני ארץ ישראל, שכתוב, כי אוירא מחכים, וכתוב, שחזנים שוטים, אז אם ברצונם שישאר להם לחזן, שיועילו בטובם לסגור האשנב]. וע"ע במכתב מר' ישראל מסלנט זצ"ל בספר אור ישראל (אגרת כב), שגם בעת מגיפה, אין להכנס לפחד כלל ועיקר. דהיינו, שהיה מקום לומר שכיון שהוא זמן דין (מעין מנחות מא.) יש לחשוש יותר, קמ"ל. וע' בר"ן שלהי מו"ק, שמי שלא מפחד מאמירת לך בשלום, אין חשש לומר לו כן. והוא לומד בגמ' פסחים קי: דכל דלא קפיד לא קפדי בהדי כלל. ודלא כרשב"ם שם, שלא קפדי בהדי הרבה. ובדבריו נתיישב מה שבתענית (ט רע"ב) איתא, ליזלו רבנן "בשלמא", שי"ל שלא היו מקפידים.
וע' במאירי (יומא י.) על הכהן גדול, שהיה מכין סעודה בעצם יום הכיפורים, מחמת בטחונו בה' שיצא בשלום מהקודש. ובסנהדרין ק: שאפילו גיבור שבגיבורים הדאגה הורגתו. וכ"ה פשט לשון משלי (יח, יד) רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה וכו'. – ושם קא. שרבי יהושע בן לוי מפרש: כל ימי עני רעים על מי שנותן לליבו דאגות, ו"טוב לב משתה תמיד", הוא מי שלא דואג. ופירוש שני ברש"י שם, שהעני הוא מי שרגזן, ודעתו קצרה, והטוב לב הוא מי שאינו כועס (ומכאן שהכעס מגיע מרוע לב). ואין עני אלא בדעת (נדרים מא.). וע' גיטין (ע.) שהפחד, הוא אחד מהשלושה, שמכחיש כוחו. ופירש רש"י, דאגה שדואג על דבר העתיד, כגון טרדת מזונות, או פחד אויב. ע"כ. וכעי"ז בסנהדרין (כו:) מחשבה מועלת וכו'. ובכתובות י: עם רש"י, מבואר, שהדאגה היא "מחשבה רעה". ע"כ. וע"ע בסמ"ג (עשין יז). וידוע הסיפור (ב"ק פג.) על ההיא איתתא, שמרוב פחדה מהכלב, מת ולדה. וביבמות סג: אמרינן, אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום, שמא מחר בא ואיננו, נמצא מצטער על העולם שאין שלו. וביאר רש"י, מחר מת. ואיננו בעולם, ולא יראה אותה דאגה שהוא מיצר, וירא ודואג עליה, ונמצא שנצטער אתמול על עולם שאין שלו. ע"כ. ובספר חסידים (סי' קמה) כתב, שהכועסים חייהם אינם חיים, וגם מתים קודם זמנם. ואכן זהו מקרא מפורש באיוב (יד, א) "קצר ימים ושבע רוגז". ולקושטא, אין על מה לכעוס, כי העולם עובר כצל עוף הפורח (ב"ר צו, ב). "שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד (תהלים מט), למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה? אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת, ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם, גוררין ומניחין, גוררין ומניחין, ואינן יודעין למי הן מניחין. יצבור, ולא ידע מי אוספם" (ירושלמי שבת עד:). ועזבו לאחרים חילם (כמליצת ר"ל גיטין מז.). ו"בשליתה היוצת מבין רגליה, ובבניה אשר תלד" – יש לרמז במ"ש ספר הברית (ח"א מאמר יד פ"ז), שסגולה לאשה שלא תפיל, שתעשה חגורה מעור שהשיל הנחש, ותחגור זאת על בשרה בכל תקופת ההריון. והנה, בזמן ההשלה, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו (פרד"א פרק לד), וגם התינוק יוצא בקולי קולות (ברכות טו:). והיינו, שבזמן הקושי חושב שלא יצא ממנו (רש"י פסחים ב:), ולכן האשה שנשבעת שלא תלד (נדה לא.) ביושבה על המשבר (כלשון ערכין פ"א מ"ד) בפתיחת קברה (נדה כא.). ושוכחת מה טומן ה' בתוצאה, חרף קרבתה – תינוק שטרחה לשאתו בתשעת ירחי הלידה, ורוצה בקב שלה, מתשעה של חבירתה. ולאו למגנא הסמיכות בכלים (פכ"ג, מ"ד) בינה, לכסא הכלה, והכובס. שהמכנה המשותף צף מאליו, כי גם בחתונה, קשה כקריעת ים סוף, ואין כתובה בלי מריבה. אך הפירות הנושרים, עסיסיים ומתוקים באמת, עד משיח ממש (ע' ליקו"ה תפילת מנחה). או לפחות שותפות בביאתו, בכילוי הנשמות שבאוצר "הגוף". וכבר לפני כן, בשמחתם, שזה בעיקר השיבר – המרכזי שמחבר ביניהם (רש"י כתובות ח.) ולכן הוא כמביא קורבן תודה, וכבונה חורבה מחורבות ירושלים (ברכות ו:). וכנ"ל לגבי הכביסה, שהיתה מורכבת וכבדה בזמנם. אך ההשלכה היא, קיום: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (זבחים יט.). קידוש ה' בעולם, וחסד עם צלם אלהים שבו (רש"י שבת נ: וע' ברכות יז. יומא פו.) וגורם חיים (שבת קיד.). והתזכורת שבנחש שעומד מולה, שאם תפנים בלבבה, הרי שצדיק באמונתו "יחיה". ודווקא בו השתמשו, יל"פ, שיהיה מנוף להתעורר ולהרגיש, שלא הערוד ממית, אלא החטא ממית (ברכות לג.), שהוא השורש פורה ראש ולענה. ושכל הסבל, לא שייך לנשים, שלא היו בפתקה של חוה (עי' ק:), ושאין בניו ובנותיו מתים, כשהם קטנים אלא וכו' (שבת לג:). יה"ר שנזכה לתשובה מאהבה בקדושה, טהרה, ורחמים גדולים.
הרב גבריאל מנחם יצחקי נ"י בית שאן.
