פרשת בראשית
גדלות האדם
עומדים אנו להתחיל את התורה מחדש, מתחילים מבראשית. זאת לאחר תקופת החגים בהם התעלינו רוחנית, עם קבלות ושאיפות להתעלות רוחנית, ובתקווה ובתפילה לשנה טובה ומתוקה לנו לכל ישראל כאחד.
התורה אינה מתחילה ישר בציווי מצוות, כי אם מעין "הקדמה" להם, בדמות ספר בראשית, בה היא מרחיבה על בריאת העולם על אחרון הנבראים שבה, בבריאה מושלמת, ולאחריו בורא את האדם – יקיר ונזר הבריאה הנקרא "מדבר" ("רוח ממללא") – מה שמבדיל בינו לבין ה"חי" שאינו מדבר.
כבר בתחילת הפרשה רואים אנו את גדלות האדם ואיזה כוח עצום ניתן בידו מאת הבורא בכח הדיבור – בתפילה. הבה נשים לב לפסוק אחד בתורה: "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ, וכל עשב השדה טרם יצמח, (ולמה?) כי לא המטיר ה' אלקים על הארץ (ומה הטעם שעדיין לא המטיר? כי) ואדם אין לעבוד את האדמה" – "ואין מי שיכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, וצמחו האילנות והדשאים" (רש"י בשם חז"ל במדרש) – זאת אומרת שהגשמים לא ירדו עד שאדם נולד והתפלל עליו, ולכן התעכב הגשם מלרדת ומלהצמיח את הצמחים … מכאן למדו גדולי המפרשים זיע"א (והם רבים) כי גם אם נגזר על האדם גזירה טובה כלשהי, עד שהוא לא יתפלל על אותו העניין באופן מפורש הוא לא יקבל אותו.
יסוד זה למדים אנו בכמה מקומות בתנ"ך. הנה לנו דוגמא ממשה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון (שמות, ד,י) וזה היה אחד הנימוקים של משה רבנו בסירובו לקבל את השליחות מאת ה', "כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך העמים" (רמב"ן). והקב"ה עונה לו: "לך, ואנכי אהיה עם פיך"… ומשה רבנו מפציר: "שלח נא ביד תשלח" (שם, יג), והשאלה זועקת: מדוע הקב"ה לא ריפא את משה רבנו? ומסביר הרמב"ן: "והקדוש ברוך הוא כיוון שלא התפלל על כך, לא רצה לרפאותו"! נורא הדבר!
וכך רואים אנו גם אצל לאה אמנו, לאחר שילדה בן רביעי, את יהודה "הפעם אודה את ה'" (בראשית, כט, לה), הודתה על "שנטלתי יותר מחלקי" (רש"י), היות וברוח קדשה ידעה כי לכל אחת מהאמהות יוולד שלושה, והיא ילדה רביעי! ואמרו חז"ל (מסכת ברכות ז ע"ב) כי "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאה לאה והודתה לו, שנאמר: "הפעם אודה את ה'" – ובכל זאת – "ותעמוד מלדת"!
מדוע? הרי היא הודתה? ומבואר במשם החוזה מלובלין זצ"ל (דברי תורה ח"א, אות י), משום שלא בקשה על העתיד! כי חוב היא להודות על העבר ולהתפלל על העתיד! וכך אמרו חז"ל במסכת ברכות (נד ע"א) שצריך לתת הודאה על שעבר ולצעוק על העתיד. (עיין ברמב"ם הלכות ברכות פ"י הכ"ו).
ובלא תפילה לא נותנים!
ולכן, נביט ונראה כיצד ניסחו אנשי כנסת הגדולה בתפילת העמידה ב"מודים דרבנן": "ברכות והודאות על שהחייתנו וקיימתנו (על העבר), כן תחיינו ותחננו … (על העתיד). וכן בברכת הגומל : "מי שגמלך טוב הוא יגמלך כל טוב …".
והביאור בעומקם של דברים הוא, כי התפילה מהותה היא ההתקשרות (רש"י בראשית, ל, ח, על הפסוק נפתולי אלקים נפתלתי" – כי "תפילה" היא לשון "פתיל וקשר") עם הבורא ית', ולכן, מבארת הגמרא (יבמות סד ע"א וכן במדרש פר' תולדות), "מפני מה היו האמהות עקרות? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" – להתקשרות עם הצדיק, מכיוון שהקב"ה אוהב צדיקים ורוצה שיתקרבו אליו יותר ויותר, וכמו משל האב האוהב את בנו שרוצה להתקרב אליו ולא יהיה רחוק ממנו.
ולפי דברנו מבואר היטב, מהי הקללה של הנחש אותו קילל הבורא "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית, ג, יד) ולכאורה יש להבין: מהי הקללה, כאשר הנחש "מסתדר" באוכל המזומן לו מבלי כל מאמץ? והתשובה היא: כי הקב"ה זימן לו את העפר כדי להרחיקו ממנו, לבל יפנה לבורא על מזונותיו, וזה העונש הנורא מכל!
זכינו לעלות לארץ הקודש, ארץ ישראל עליה אומרת התורה: "והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות, למטר השמים תשתה מים" (דברים, יא, יא) ומפרש הנצי"ב זצ"ל: לא רק להשקיה אפילו למי שתיה נדרשים שם לגשמי ברכה וחייבים לשאת עין לשמים" – כי אמנם בחוץ לארץ מזג האוויר הינו בגדר קבוע מראש (מצב סטאטי), אך שונה היא ארץ ישראל, שאין בה שום דבר קבוע מראש, כי הכל נקבע לפי הזכויות והתפילות שלנו.
חזרנו לשגרת החיים מהימים הנוראים בהם התפללנו רבות, אך חובתנו היא להמשיך ולהתפלל ביתר שאת שההשפעות שנגזרו עלינו בימי הדין הנוראים נוריד אלינו בכח התפילות.
אנו שזכינו להתקרב לבורא בשלוש תפילות מידי יום, צריכים להעריך ולהוקיר במה שזכינו להתקשר לבורא. בתפילה! "אשרינו מה טוב חלקינו"!
הרב יצחק גאגולה – רחובות
