פרשת תצוה
מזבח העולה ומזבח הזהב:
כבר הזכרנו לעיל (תרומה, מאמר רמזי השולחן), שהמשכן ובית המקדש על כל כליהם ומרכיביהם היו מרמזים על דברים ברומו של עולם, שאין לנו כל שמץ והשגה בהם.
הפעם נעסוק במזבחות שהיו במשכן, מזבח העולה ומזבח הזהב.
המזבח החיצון שנקרא גם מזבח העולה היה בעזרה, ועליו היו מקריבים את הקרבנות השונים לפי העניין כמפורט בתורה. בנוסף אליו היה מזבח פנימי יותר שנקרא מזבח הזהב, עליו הזהירה התורה (שמות ל' ט') "לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה ומנחה ונסך לא תסכו עליו". דהיינו על המזבח הפנימי לא היו מקריבים שום קרבן הבא מן החי, לחמי תודה ודומיהם, ואפילו נסכים לא היו מעלים עליו. אלא שהתורה מחריגה את האמור מלבד מקרה מיוחד "וכפר אהרון על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכיפורים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש קדשים הוא לה' ". זאת אומרת יש כאן היתר מיוחד למתן דמים של קרבנות הפר ושעיר ביום הכיפורים, אך מלבד זאת אין מקריבים עליו אלא אך ורק קטורת.
ויש להבין מהו הצורך בשתי מזבחות, למה שלא יהיה מזבח אחד עליו יעשו את הכל. איננו שואלים למה שכן אין היצור יכול להבין את יוצרו, אלא מהו המסר בזה עבורנו.
הכלי יקר מרחיב את היריעה בעניין – האדם הרי מורכב משני חלקים גוף ונשמה – חומר ורוח. כיון שכך מאבק האיתנים אחרי מה להמשך ולאיזה כיוון ללכת, הוא נחלת האדם מעת לידתו ועד ליומו האחרון עלי אדמות. רק נקדים.
מובא בחז"ל (סנהדרין צא'.) שאנטונינוס קיסר רומי ורבי יהודה הנשיא היו לומדים חברותא תחת איפול מלא ובסודיות רבה, והיו להם בין היתר כמה ויכוחים בסוגיות יסוד. הגמרא שם מביאה כמה מהם, ונרצה להתייחס לנוגע לענייננו.
טען אנטונינוס לרבי, אומרים שאחרי מאה ועשרים האדם נידון בבית דין של מעלה. יש לי עצה כיצד ניתן להיפטר מן הדין. כשיבואו בטענה לגוף, הוא יאמר מה רוצים ממני מאז הפטירה הריני מוטל בקבר כאבן שאין לה הופכים. ומנגד תטען הנשמה כי מאז שנפרדתי מהגוף, הריני פורחת באוויר כציפור. ממילא אין קשר ביניהם ואין על מה לבוא אליהם בטענה.
ענה לו רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה – היה מלך שהיו לו מגוון רחב של גינות ופרדסים. ומטבע הדברים עול הממלכה הכבד הרובץ על כתפיו, לא אפשר לו להתעסק בזוטות. לשם כך הוא פרסם מכרז מלכותי, על הצעה לעבודת שמירה עם תנאים של בית המלוכה על כל המשתמע. ולאחר בדיקה מעמיקה מצאו הממונים על כך שני שומרים, אחד עיוור והשני חיגר (חסר רגליים). המלך התרה בהם – מחד אתם מקבלים תנאים טובים, אולם אם לא אהיה מרוצה, תבואו על עונשכם ואמצה אתכם את כל חומרת הדין.
לאחר כמה ימים פונה החיגר לעיוור ואומר לו לך אין עיניים, אבל אני אומר לך שתמרים משובחים מהזן שיש כאן אין בכל העולם. שואל החיגר נו לאן אתה חותר, אומר העיוור אתה תהיה לי לרגליים ואני אהיה לך לעיניים. וכך הם מצאו את עצמם אוכלים מהתמרים דבר יום ביומו. אולם משהגיעה עת הביקורת, והמלך הגיע וראה את הפגיעה הקשה בגידול התמרים, פנה אל השניים ושאל מי עשה זאת. כל אחד נופף בחיסרון שלו שמנע ממנו מלהיות האחראי למחדל. או אז לקח המלך את שניהם הרכיבם זה על זה ודן אותם כאחד.
אמר רבי לאנטונינוס כך יהיה לעתיד לבוא נכון שכל אחד לכשעצמו לא יכול לפעול אולם הקב"ה יחבר ביניהם וכך ידון את האדם.
הרב וולבה זצ"ל (עלי שור ח"א ) עומד על כך שרבותינו לא נתנו סתם משלים המשל מדויק ומשכך עלינו להבי מי מבין הגוף והנשמה מיוצג על ידי איזה מן השומרים. ומבאר כך – הגוף הוא העיוור והנשמה היא החיגרת. הגוף הוא עיוור כיון שכשאדם רעב הוא אוכל, כשהוא צמא הוא שותה, וכשהוא עייף הוא פורש למנוחה. אולם הגוף עושה זאת כפעולה לא מחושבת אלא מתוך דחף של חסר מסוים שפעולה מסוג אחר תביא אותו על סיפוקו. אולם הנשמה היא החיגרת כיון שכל העוצמה שיש לה לא יכולה לבוא לידי ביטוי בעולם המעשה ללא כלי הגוף, לכן היא חסרת רגליים ואינה יכולה לבצע את מה שהיא רוצה לפעול. רק השילוב המדויק של שניהם יחד יכול להביא לתוצאות מבורכות, וזוהי עבודת האדם שהנשמה תהיה היא זו שמכוונת את הגוף, וכל פעולה שלו תיעשה בצורה נכונה לאורה של תורה, ולא שחיי האדם יהיו מלאים מסתם פעולות של מילוי דחפים ללא תכלית ומחשבה.
ממילא זו הסיבה שלשני החלקים הללו – גוף ונשמה שכרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה, תהיה יכולת כפרה כל אחד כפי עניינו.
המזבח החיצון עליו מקריבים את איברי הבהמה השונים מוכיח כי כפרתו מכוונת על גוף האדם שדומה בחיצוניותו לבהמה. אף גובהו (במשכן) ג' אמות (כמטר וחצי) מוכיח כי מטרת הכפרה היא במי שמזכיר גובה שכזה. הבהמות גם כן מזכריות את הנפש הבהמית של האדם שמושכת אותו לתאוות ודומיהם.
גם הנשמה כאמור צריכה כפרה משלה – כנגד זה ציווה הבורא לתקן את מזבח הזהב עליו מקטירים אך ורק קטורת, כרמז לפסוק (קהלת ג' כא') "כי רוח בני אדם עולה למעלה, ורוח הבהמה יורדת למטה". דהיינו אם היו מקריבים על מזבח הקטורת את נפש הבהמה הכלה לבסוף, לא הייתה בכך כפרה על האדם שנשמתו חוצבה מנפיחת פיו יתברך, לכן בהקטרת הקטורת העולה גם היא למעלה, יש כוונה פנימית שזה מכוון בדיוק לנשמת האדם שגם היא שייכת לבחינה הנעלית.
לכן הקטורת נעשית דקה מן הדקה, רמז לנשמת האדם שמעלתה זכה וגבוהה ויש צורך בכפרה המתאימה כדי שתעלה למקומה. ומידות מזבח הקטורת יוכיחו. אמה ארכו ורחבו – כי נשמת האדם נקראת גם יחידה. ואמתיים קומתו – כי הנשמה עולה למקומה הנמצא מעל הגוף. וזמן הקטרתה בבוקר ובערב הוא מפני שבבוקר היא שבה לאדם לאחר שעבר בחינת מוות (שכן שינה אחד משישים של מיתה), ובערב היא שבה לבית אביה. ועבודת האדם היא להקיש יציאה להויה, כשם שהיא באה נקיה כך להחזיר אותה לבוראה.
ומה שזמן ההקטרה הוא צמוד להטבת הנרות בבוקר והדלקתה בערב, כי בבוקר הרמז הוא שתיטיב את מעשיה בראשית דרכה, ובערב הרמז הוא כיון שהמנורה היא רמז ל -"נר ה' נשמת אדם", ממילא לקראת השקיעה שזה ההכנה ללילה המתקרב ובא, שתכין עצמה ליציאתה מן העולם ותהיה בלא חטא.
אין ספק שדברים מרוממים אלו מכבשונו של הכלי יקר שנאמרו על דרך הרמז, אינם ממצים את סיבת היותם של שני כלים אלו, וכפי שהתבטא ר' ירוחם ממיר זצ"ל טעמי המצוות זה מתשון לתת טעם אך לא שאלו הם הסיבות המוחלטות, אולם די בזה לראות כמה רחמי ה' רבים עלינו, וכיצד תיקון נשמתנו וגופנו רצויים לפניו שהכין לנו את הדרך לבלתי יידח ממנו יידח.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
