ר' יוסף מודזגברישווילי בדברי תורה לפרשת 'מצורע'

ר' יוסף מודזגברישווילי  בדברי תורה לפרשת 'מצורע'

פרשת מצורע

'בדד ישב מחוץ למחנה מושבו' (יג-מו)
בגמרא שבת (סז) אמרו חז"ל 'וצריך להודיע צערו ברבים ורבים יבקשו עליו רחמים', מפני מה המצורע צריך להודיע צערו ברבים יותר מכל חולה אחר? ותירץ במדרש יונתן שעל הפסוק "וישמע אלקים את קול הנער" (בראשית כא) אומר רש"י מכאן שיפה תפילת החולה מתפילת אחרים עליו והיא קודמת להתקבל, ונאמר בזוהר הקדוש שלפיכך נקרא המצורע מוסגר משום שהשמים סגורים לתפילתו, נמצא שכל החולים האחרים יכולים להתפלל בעצמם שכן יפה תפילת החולה מתפילת אחרים אולם כנגד זה המצורע שערי התפילה סגורים לפניו. ולפיכך צריך להודיע צערו ברבים שיהיו אחרי מתפללים ומבקשים עליו רחמים.
'זאת תהיה תורת המצורע' ( יד-ב)
תורת המצורע המוציא שם רע (מדרש רבה) מסופר כי כאשר נודע לרבי צבי הירש רבה של קראקה על כמה מפשוטי העם שמדברים עליו רכילות פתח ואמר: דוד המלך אומר בתהלים (סט-יג) 'ישחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר' ולכאורה למה להתלונן דוקא על ב'יושבי שער ושותי שכר', וכי אם המספרים עליו לשון הרע היו צדיקים היה נוח לו בכך? אלא אמרו חז"ל והובא בחובת הלבבות שהמספר לשון הרע על חברו נוטל ממנו חברו את שכר מצוותיו ואילו הוא נוטל ממנו את עברותיו, ועל כך קבל דוד המלך, אילו היו המספרים עלי לשון הרע בעלי תורה ומצוות ומעשים טובים היה בזיוני יוצא בשכר מצוותיהם שהיו נזקפים לזכותו, אבל אם 'ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר' מה השכר שהוא יטול מהם?!…
'זאת תהיה תורת המצורע והובא אל הכהן' (יד-ב)
הדא הוא דכתיב מי האיש החפץ חיים (מדרש רבה טז-ב) בקובץ שיעורים לרבי אלחנן וסרמן זצ"ל הביא דברי הגמרא בכתובות (סב:) שמצינו לרבי ינאי שאמר על חתנו יהודה בריה דרבי חייא שמכיוון שעדיין לא חזר לביתו מסתמא מת ואמרו על זה בגמרא שהוא כשגגה היוצאת מפי השליט ונח נפשיה. וכתב הרב הנה בכל מקום שמצינו שברכותיהם וקללותיהם של צדיקים מתקיימים הטעם הפשוט שרצון יראיו יעשה, אבל כאן אי אפשר לומר כן שהרי לא היה רצונו שימות ולמה מת? אלא מוכח מכאן שדיבור של פה קדוש פועל בטבע גם בלי שום כוונה אלא כך הוא מטבעו שנאמר 'ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וליסוד ארץ' וכמו גרזן שחוצב גם בלי כוונה אלא כך הוא מטבעו, כן הוא הדיבור של האדם, אלא שכאשר טימא האדם את שפתיו בדיבורים אסורים הוחלש כח פיו כמו סכין שעלה עליו חלודה רבה שאין בכחו לחתוך עד שיסירו ממנו החלודה, עכ"ל.
ובספר נחלת דבש הביא מעשה שהיה בהגר"ח וסרמן זצ"ל, והובא המעשה באור אלחנן (ח"א עמוד קפ"ג) ומעשה שהיה: קבוצה של נערים פורקי עול נעלבו מתוכחתו של בחור בישיבת ברנוביץ שהוכיחם על התנהגותם, כמה בריונים מבניהם נכנסו באמצע הלימוד לבית המדרש והסתובבו בחוצפה בין הספסלים בחפשם אחר בחור שחטא להם. באותו השעה ישבו בבית המדרש כשלוש מאות בני תורה שלא הרימו יד מימיהם על מישהו, והנה לפתע נכנס רבי אלחנן ולמראה הבריונים ניגש אליהם באומץ להוציאם החוצה. אחד הבריונים ניסה להדוף אותו במכת יד והטיח בחוצפה 'בלי ידיים' אולם רבי אלחנן השיבו מיד 'אתה! בלי ידיים' כשהוא נותן בחבורה עיניים מרתיעות ומיד נסוגו ועזבו את המקום כהרף עין, לא חלפו רגעים והצעיר שהתחצף לקה בשיתוק בשתי ידיים, רק יצאו מפיו של רבי אלחנן המילים 'בלי ידיים' והפוחז נשאר בלי ידיים.
והביאור בזה ממש כדבריו של רבי אלחנן זצ"ל שהדיבור של פה קדוש פועל בטבע אפילו בלי שום כוונה. (יקרה מפנינים)
שבת שלום ומבורך
ר' יוסף בן יצחק ושרה מודזגברישווילי הי"ו מלוד

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*