פרשת ניצבים וילך
נשמה טהורה:
בעיירה קטנה ברוסיה הלבנה חי פעם עשיר גדול ואמיד אשר מידת הקמצנות הייתה חלק בלתי נפרד ממנו.
בכל הזדמנות שנדרש לנדבה אם לכלה ענייה אם ליהודי קשה יום ואם לפדיון שבויים, היה ניגש לקופת הברזל שברשותו ומוציא מתוכה קופקה אחת ונותנה לידי המבקש, אולם מטבע זה נשאר תמיד ברשותו של העשיר מפני שאיש לא היה מוכן ליטול מעשיר כה גדול סכום כה פעוט.
יום אחד חתונה עמדה להיערך בערבו של יום, וחתונה בעיירה קטנה הוא מאורע שכל תושביה נטלו בה חלק, מה גם שחתונה זו של יתום ויתומה הייתה והרי מצווה גדולה לסייעם בהקמת ביתם.
כל אחד נתן משהו, מי כלי בית מי שמלת כלה מי בגדי חתונה לחתן ומי בסכום כסף.
רק אדם אחד לא נכלל בין העוסקים במלאכה, היה זה העשיר, אף אחד לא ניגש להתרימו כלל, איש לא חפץ למכור לו מצווה גדולה זו תמורת קופקה שעתיד היה להציע.
בעיצומן של ההכנות שעות אחדות טרם החופה זעזעה את העיירה ידיעה מרעישה, החתן נעצר ע"י מפקד המשטרה על מנת לגייסו בכוח כטירון בצבא הצאר, עתה יידרש לשרת שנים מספר עד שישתחרר ויוכל להינשא.
באופן כללי תמורת תשלום נאה ומתאים כל יהודי שנבחר להתגייס משתחרר היה מן המעצר. אולם חתן זה נעצר דווקא ביום חופתו משום שמפקד המשטרה בעיירה חדש היה בתפקידו ושנא יהודים בתכלית השנאה ועל כן בחר לקחתו כדי להשית צער על החתן והכלה ועל כל תושבי העיירה.
משבאה אליו משלחת מיהודי העיירה בכדי לשכנעו לשחרר החתן גירשם לאלתר, באיימו עליהם בגירוש לסיביר הקפואה אם יעזו לחזור בשנית. כולם הפכו אובדי עצות ולא ידעו מה עליהם לעשות על מנת שלא תתבטל השמחה.
שעה ששרו כולם בצער הופיע במקום הרב הקדוש רבי שניאור זלמן מלאדי בעל ה"תניא" ו"שלחן ערוך הרב" זיע"א, בשעתו הייתה לצדיק חלק בשידוך זה ועתה בא להיות נוכח בחתונתם ולשמחם.
הוא מצא את בני העיירה בוכים ונאנחים על מר גורלו של החתן. ללא שהות ביקש את הרב המקומי להילוות אליו ולטקס עצה לשחרור החתן ולהכניסו לחופה במועד שנקבע. ראשית החליטו לסור אל מפקד המשטרה ובני העיירה נשאו תפילה להצלחתם אחר שהמפקד איים בהגליה לסיביר, בהגיעם אל לשכת המפקד נתקבלו על ידו בפנים זועפות אולם עיניו של הרב נשוא הפנים שהביטו בו בקפידה הקפיאו את רצונו להתפרץ ובקול שקט שאל על רצונם, השיב רבי שניאור זלמן שבדבר שחרור החתן באו הנה שצריך הוא להינשא הערב ויוצע תמורתו סכום כסף הגון.
יום קודם לכן שיחק מפקד המשטרה בקלפים והפסיד ממון רב, עתה חייב היה לסלק חובו ולכן ביקשם אלף רובל תמורת החתן. סכום זה עצום היה ולא בכוח תושבי העיירה לגייסו, "הכסף יהיה כאן טרם שקיעת החמה"! חרץ רבי שניאור זלמן.
משיצאו פנה הרב המקומי לרבי שניאור זלמן בחשש, "מהיכן נגייס סכום כה גדול"? "בעזרת ה' שהוא אבי יתומים יהיה לנו הסכום הדרוש" השיב הרבי.
כשחזרו לעיירה פנו לביתו של הרב המקומי שם ערכו רשימה מדוקדקת של אנשי העיירה שיתבקשו להרים תרומתם ולאחר בחינת יכולתו של כל אחד לא הגיעו אף למאה רובל!
הרבי העיר לרב המקומי ששכח לציין את שמו של גביר העיירה, אך השיב הרב המקומי כי אין ערך לקופקה שעתיד הגביר להציע. ביקש בכל זאת הרבי להוסיפו לרשימה וכשבא הרב המקומי לציינו בסוף הרשימה תבע הרבי לכותבו בראש הרשימה ויצאו בצוותא לאסוף את הסכום הרב הדרוש לשחרור החתן.
הכתובת הראשונה ברשימה של הגביר הייתה, הם סרו אל אחוזתו והגביר שעמד על יד חלון ביתו הבחין בהם וניגש אל הדלת ובירכם בחיוך רחב, הוא האזין בקשב לבקשתם ובסיימם ניגש בלי לומר דבר אל תיבת המתכת ושלף מתוכה את הקופקה והושיטה לאורחיו.
נטל הרבי את המטבע והודה לגביר על תרומתו, אחר ניגש אל הפתח לצאת מן הבית, הרבנים טרם יצאו מן הבית כשלפתע רץ הגביר אחריהם וביקשם לשוב על עקבותיהם, מששבו נתן להם להפתעתם רובל שלם. נטלו רבי שניאור זלמן והודה שוב על הנתינה בידידותיות ופנה לילך.
"המתינו רגע"! נשמע שוב קולו של העשיר, כשהפעם העניק להם שטר של עשרה רובל והרבי הודה שוב באותו האופן בו הודה תחילה על הקופקה, מחזה זה חזר ונשנה שוב ושוב כשבכל פעם העניק הגביר סכום גדול יותר, עד שהגיע הרגע בו פרץ העשיר בבכי, המתין הצדיק עד אשר יירגע העשיר וינגב דמעותיו ויספר סיפורו.
וכך סיפר, "מאז הפעם הראשונה שנתתי מטבע זה לנזקק שביקש נדבה והוא זרקו בפרצופי, נשבעתי שמטבע זה יהיה תרומתי לכל המבקש נדבה ללא קשר למטרת הבקשה עד שהמקבל יהיה מוכן לקבלו ולהודות על כך, ומאז שב המטבע אליי פעמים רבות שאיש לא מוכן היה לקבלו ועל כן נשאר בקופתי.
הרבי הינו הראשון שמוכן היה לקבלו ולהודות על כך, לפיכך אסיר תודה אני שהשתחררתי מכבלי שבועתי, הנה לכם כל הסכום הדרוש לפדיון שבויים, אלף רובל לשחרור החתן".
נטל הרבי את הכסף ויחד עם הרב המקומי ניגשו אל תחנת המשטרה וכעבור דקות יצאו משם עם החתן המשוחרר וצעדו אל החופה וכולם נעשו שמחים ומאושרים והשמחה שלימה הייתה עד מאוד, ובעיצומה נשא הרב דברים בדבר חסדי ה', וכן טיהר שמו של הגביר שהתברר שלא קמצן היה מטבעו שההיפך הוא הנכון אלא שנאלץ לנהוג כן.
כתיב בפרשתנו "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ".
"אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה אמור להם לישראל, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם, שמא שינו את מידתם או שמא אמר גלגל חמה איני עולה מן המזרח ומאיר לכל העולם כולו?
הסתכלו בארץ שבראתי לשמשכם, שמא שינתה את מידתה שמא זרעתם בה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלת שעורים?
ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד, אם זוכים אין מקבלים שכר ואם חוטאים אין מקבלים פורענות… לא שינו את מידתם, אתם שאם זכיתם אתם מקבלים שכר ואם חטאתם אתם מקבלים פורענות… על אחת כמה וכמה". (ספרי האזינו ש"ו).
יש להבין, מה מקום יש להשוות בין שמים וארץ לבין האדם, הרי שמים וארץ עושים תפקידם מטבע בריאתם ומשוללי בחירה המה. לעומת האדם אשר בעל בחירה הוא לפי שיצר הרע יושב על פתח ליבו ומסיתו לעבור על רצון ה'?
כתב בספר 'שם משמואל' שתכלית האדם הינה להביא עצמו לכך שיקיים רצון בוראו ללא בחירה כלל.
ביאור הדברים, כשם שלא יעשה אדם במודע דבר העלול להזיקו כגון שלא יקפוץ אדם לעולם אל תוך האש מתוך בחירתו האישית, שאין כוח הבחירה בא לידי ביטוי בדברים אשר ניכר ניזקם. כן נדרש האדם להביא עצמו לתכלית זו שאין לעבור על רצון הבורא כדבר שניכר ניזקו ובכך יגדל כוחו לגבור על יצרו, וזו הבחירה הראויה והמוחלטת והיא שבכוח הבחירה יביא עצמו להיות נטול בחירה. פירוש, שמתוך הבחירה ייטע בליבו שאין לעבור על רצון הבורא כלל וכלל ועל ידי כך יהיה נטול בחירה בעניין זה.
לפיכך מובנת ההשוואה בין שמים וארץ לבין האדם, שאף על פי ששונים המה בטבע בריאתם כנ"ל, אולם תכלית נפשו של אדם שמכוח הבחירה יבחר להיות נטול בחירה לעבור על רצון ה' שזו האפשרות היחידה הניצבת בפניו ובכך יקיים רצון הבורא מטבעו כשמים וארץ.
אלא שעדיין אין מתיישבים הדברים, לפי שבעת עומד אדם בפני ניסיון אין חש בהפסד הרב הבא מן העבירה, וכבר אמרו חז"ל (מסכת נדרים לב:) "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב", ומה יועיל הלימוד מן השמים ומן הארץ אשר לא בעלי ניסיון המה?
מובא בתלמוד (מסכת סוכה נ"ב:), "אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו', ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, שנאמר 'ה' לא יעזבנו בידו' ".
אין בטבע כוחותיו של אדם לעמוד מול כוח היצר אלא בעזרת הבורא בלבד, ויש להסביר את הדברים לעומקם.
רבי חיים מוולואז'ין בספרו "נפש החיים" (שער א' פרק י"ח-כ') כותב שנשמת האדם מורכבת ממספר חלקים, 'נפש' 'רוח' ו'נשמה', והנשמה גבוהה מכולן שחלק אלוה ממעל היא.
ואף שחטא אדם ופגם בחלקי ה'נפש' ו'הרוח', אין בכוחו לפגום בחלק העליון הקרוי 'נשמה' כלל שאין בכוח הרע להשפיע ולקלקלה, הואיל וחלק זה קשור קשר בל יינתק בבורא והבורא כל כולו טהור וקדוש.
כדברי ה"נפש החיים" סוף פרק י"ט, "אבל בחינת הנשמה אינה נפגמת כלל לעולם, כי מקור שרשה הוא מעולם המשומר ממגע זרים, ודבוקה לעולם בשרש הנשמה כידוע שהם רעין דלא מתפרשין לעלמין ואין מעשי האדם מגיעים עדיה כלל לקלקל ח"ו, ואם האדם חוטא במחשבה אשר לא טובה ח"ו הוא גורם רעה לעצמו לבד שיסתלק ויתעלם ממנו נצוצי אור הנשמה אבל לא שהיא נפגמת ח"ו".
ולפי שאין בכוח חלק ה'נשמה' להיפגם כלל שחלק זה קשור לעולם בקב"ה, יוכל בכך החוטא לתקן עצמו ולמשוך השפעת הקדושה מן חלק ה'נשמה' הטהורה והשלימה אל חלקי נשמתו הפחותים אשר נפגמו.
כל איש מישראל במקום עליון שורשו, וקשר זה אין בכוחו להיפגם כלל ושום ריחוק אין יכול לו. ואף כאשר שרוי אדם בטומאה וריחוק, נותר עדיין חלק זך ביסודו הקשור בקב"ה דרכו יוכל בכל עת להידבק מחדש בבורא העולם וזאת ע"י חלק ה'נשמה' שבו.
מעתה תבואר היטב השוואת האדם לשמים וארץ, כשם ששמים וארץ אין בכוחם לשנות טיבעם ומידתם והיא קיום רצון ה' בלבד, כן אין לישראל לשנות מידתם האמיתית והיא טבע חלק ה'נשמה' אשר דבוקה היא לעולם בבורא ואין בה כל רצון אחר פרט לרצון ה'.
אשר על כן מהות כוח הבחירה הינו להשית אף על חלקי הנשמה 'נפש ו'רוח' להיותן כחלק ה'נשמה'. כלומר, שבחלקי ה'נפש' ו'רוח' שני צדדים יש בהן האחד קיום רצון הבורא והשני ההיפך, ובזה ממלא היצר הרע חלקו ומעמיד האדם בניסיון. משימת האדם הינה להשלים כל חלקי הנשמה להיותן אחד, שבכוח הבחירה אף ה'נפש ו'רוח' כ'נשמה' יהיו, שמהותן תהיה עשיית רצון ה' בטבען בלבד.
אף הסיפור מוכיח שנקודתו הפנימית של היהודי טהורה היא, והיא עשיית רצון הבורא בתכלית ולקיים מצוותיו.
שבת שלום ומבורך.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
