פרשת בא
"ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלהיכם מי ומי ההלכים, ויאמר משה בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו.. כי חג ה' לנו" (שמות י, ח)
פרשתנו פותחת בשלוש המכות האחרונות שפרעה ומצרים ספגו מאת ה' יתברך, עד שעבדי פרעה פונים אל פרעה מתוך יאוש – "עד מתי יהיה זה לנו למוקש שלח את האנשים.. הטרם כי אבדה מצרים".
המצב היה שהאימפריה הגדולה המצרית הולכת לאבדון, ופרעה מתעקש לא לשלוח את בני ישראל עד שהיו צריכים לשכנע אותו עבדיו שמצרים על סף אבדון מוחלט.
פונה פרעה למשה "מי ומי ההולכים" – פרעה משתדל לצמצם את היציאה למינימום, אם מטרת היציאה היא בעבור עבודת ה', מספיק שיצאו הגברים בלבד. אומר לו משה אתה טועה, עם ישראל כולו עובד את ה' ומקדים את הנערים לזקנים, שבעבודת ה' יש להקדים את הדור הצעיר לזקנים למרות שתמיד יש להקדים את הזקנים לפני הצעירים, אבל כאשר מדובר בחינוך בעבודת ה' – אדרבה, יש להקדים את הנערים לפני הזקנים.
כותב הרמב"ן, לכאורה מהו הויכוח שבין משה לפרעה, "היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות, ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו כי חג ה' לנו, ומצוה על כולנו לחוג לפניו, אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים"…
פרעה הבין שבכדי לעבוד את ה' זה מנת חלקם של הזכרים בלבד, אולם הטף והנערים אין להם שום מקום בעבודת ה'. ומשה משיב לו אדרבה אצלנו בעבודת ה' הנערים הם קודמים לזקנים, ויש להם עדיפות קודמת, כי אם אין נערים אין זקנים.
ולכן בענייני פסח אנו מוצאים גם כן הדגשה ותשומת לב מיוחדת לילדים הקטנים, כל מצוות ההגדה וכל השנויים הנעשים בליל הסדר, מטרה אחת להם להקנות יסודות איתנים באמונה, ודווקא כאשר הקטן ליבו הטהור והזך מתעסק בעיקרי האמונה והמצוות הרי זה נחקק אצלו לאורך כל ימיו כמו שנאמר: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
דוגמא לדבר אנו מוצאים אצל אמו של רבי יהושע בן חנניה שעליו נאמר (אבות ב, י) "אשרי יולדתו". שהייתה אמו לוקחת את עריסתו לבית המדרש כדי שלא יכנסו באוזניו אלא דברי תורה. וככל שאנו מקנים לקטנים טהרה וקדושה הרי זה נשאר אצלו, והרושם עומד לזמן מרובה.
כדברי הגמ' מסכת בבא בתרא (דף כא:), התקינו שיהיו מושיבים מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". התוספות שם מבארים מהי מעלת הלימוד דווקא בירושלים – "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון ליבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה, כדרשינן בספרי "למען תלמד ליראה" גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בעבודה".
דווקא כאשר הנער עומד ומתבונן בבית ה' במקום קדושה, הרי השפעת המקום היא נותנת רשמים עזים לנגד עיניו, ודבר זה נחרט בנימי נפשו לעולם.
מסופר על הרידב"ז שהתגורר בשנותיו האחרונות בעיה"ק צפת, באחד הימים היה לו יום הזיכרון לאביו, ובבואו לבית הכנסת לתפילת מנחה, ראה כי עדיין הקדים ויש עוד להמתין עד לזמן התפילה, עמד והמתין והרהר לעצמו כשהוא נשען על ה"סטנדר", אבל תוך כדי ההרהור התחיל לפתע לבכות חרישית.
שהה שם אחד המתפללים מיושבי צפת שהבחין בדבר, ניגש הוא לרידב"ז ושאל אותו כדרך אנשי צפת החריפים והממולחים: מבין אני את הבכי שבכיתם, כי היום הוא יום הזיכרון לפטירת אביכם, אבל הלא הוא נפטר כשכבר היה בן שמונים ומעלה, וגם עברו כבר למעלה מחמישים שנה מאז הלך לעולמו, נזכרתם דווקא עכשיו לבכות?…
השיב הרידב"ז ואמר: אתה צודק, אספר לך במה נזכרתי, כדי שתבין למה בכיתי. כאשר הייתי ילד, שלח אותי אבי ללמוד אצל המלמדים המעולים ביותר, כי הוא תמיד אמר: יעקב דוד נתברך ב"ראש טוב" ובהרבה כשרון, ופעם אחת אף שמעתי שאמר לאמא: יעקב דוד יצמח ויהיה למדן גדול, ולכן אנחנו מוכרחים לקחת לו את המלמד הטוב ביותר. ואמנם היה בעיר מלמד מוכשר מאוד, אלא שהוא ביקש את שכרו רובל לכל חודש, וזה היה הרבה כסף.
אבי, המשיך הרידב"ז לספר, היה לו מקצוע של בונה תנורים, מזה התפרנס, אבל בדוחק גדול ובעניות רבה, ולמרות זאת, כאשר נגע הדבר בשכר לימוד למלמד לא הייתה אצלו שום שאלה, מוכרחים לשלם למלמד, שהוא הטוב ביותר, כמה שהוא דורש. כך התחלתי ללמוד אצלו בתחילת הזמן ושקדתי על לימודי בהצלחה.
עברו שלושה חודשים מאז התחילו הלימודים, אבל אבי לא שילם למלמד כל אותו הזמן, כי לא מצא מניין לקחת. המלמד המתין עד אז בסבלנות, אבל כאשר עבר כה זמן ארוך, שלח אותי הביתה עם פתק: "המתנתי שלושה חודשים, לא קיבלתי שום תשלום, יותר אינני יכול להמתין, הואילו בטובכם לשלוח לי את המגיע לי, אחרת לא אוכל להחזיק עוד את הילד"…
כאשר הבאתי את הפתק, פרצה בכיה בבית, אין כסף לשלם למלמד, אבל יעקב דוד הלא צריך ללמוד אצל מלמד טוב! מה בכל זאת עשה אבי? הנה, בדיוק באותו בוקר שהמלמד שלח אותי עם פתק הביתה, הוא שמע בבית הכנסת שגביר אחד הקים בית חתנות לבנו, והיה צריך לבנות לו תנור, אלא שבית החרושת ללבנים הפסיק מאיזו שהיא סיבה לפעול ולא נמצאו לבנים עבור התנור. הגביר, שלמרות זאת רצה לבנות את התנור בבית בנו, הודיע, כי אותו בעל מלאכה שיביא לו לבנים הוא ישלם לו גם בשביל הלבנים וגם בשביל הקמת התנור סך של ששה רובלים, טבין ותקילין…
אם כן, אמר אבי לאמי: יודעת את מה? אם אין אפשרות להשיג לבנים, נפרק את התנור שלנו ויהיו לי מזה לבנים, ואז אלך לאותו גביר ואבנה לו את התנור בשביל בנו, כך יהיו לנו ששה רובלים, ומזה נוכל לשלם למלמד… אמר ועשה. הוא פירק את התנור בבית, הלך אל הגביר ובנה מהלבנים תנור חדש בבית בנו. ואמר לי יעקב דוד, קח לך ששה רובלים ותן אותם למלמד שלך, שלושה בשביל שלושת החודשים שעברו, ועוד שלושה לשלושת החודשים הבאים של הזמן. לך נא אליו ותתאמץ ללמוד היטב…
אנחנו בבית, הוסיף הרידב"ז, כל בני המשפחה, האבא, והאמא וכל הילדים כולנו קפאנו מקור כמשך כל אותו החורף, בקושי הצלחנו להתכרבל בתוך סמרטוטים, בקושי רב יכולנו לישון מרוב קור, אבל הכל בשביל שיעקב דוד יוכל ללכת ללמוד אצל המלמד הטוב ביותר. כזאת הייתה מסירות הנפש כדי להנחיל תורה לילד בישראל.
"למה בכיתי"? סיים הרידב"ז את סיפורו, כי הנה עכשיו, בטרם צאתי מהבית לתפילה, חשתי קצת קור בגופי, וכבר מיהרתי לחשוב לעצמי, שאולי כדאי להימנע מלצאת החוצה ואתפלל בבית. והנה, אז יכלו הורי וכל הילדים לסבול קור אימים כל חדשי החורף בשביל תלמוד תורה שלי, ועכשיו היאך עלתה בי מחשבה להישאר בבית בגלל מעט קור. על זה היה הבכי שלי.
גם אנו רואים עד כמה חשובה סביבתו של הבן, כדאיתא בגמ' ברכות (דף כח:), כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו, אמרו לו רבנו למדנו אורחות חיים ונזכה בהו לחיי עולם הבא, אמר להם: 'היזהרו בכבוד חבריכם, מנעו בנכם מן ההיגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים'. הרי כאשר הבן גודל בחממה של תורה, ורואה לנגד עינו אך ורק תלמידי חכמים העוסקים בתורת ה', בהכרח שבכך יזכו האבות לעולם שכולו טוב.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים