פרשת ויקרא
פרשת ויקרא
"ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא)
ספר ויקרא, הספר השלישי בתורה, נקרא גם תורת כהנים כיוון שהתורה מפרטת את דיני עבודת הכהנים בבית המקדש ודיני הקורבנות השונים בהתאם למטרת הקורבן. אכן הפרשה מתחילה לדבר בדיני קורבן עולה על פרטיה השונים.
בלקט "אמרי קודש" לפרשת ויקרא מובא בשם ספר "דבש השדה" בשם הרה"ק מהר"י מבעלזא זיע"א עה"פ הנ"ל: שישנם 3 תאוות עיקריות עליהם האדם צריך להתגבר ולאזור עוז בנפשו להתרחק מהם ביותר והם: א'- אכילה. מ'- ממון. נ'- נשים. ר"ת אמן, לרמוז במה שאמרו חז"ל "כל העונה אמן בכל כחו פותחין לו שערי גן עדן", דהיינו, שכל אדם המענה עצמו ונלחם בכל כוחו להכניע ולשבר ג' התאוות הנ"ל אזי פותחין לו את שערי גן עדן, כלומר שיוכל להתגבר בנקל על שאר התאוות. וזהו פירוש הפס': "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה", שיש לשחוט את יצר הרע ב-3 מקומות: "ירך" – תאוות עריות, "מזבח" – תאוות אכילה (שהרי שולחנו של אדם נקרא מזבח), "צפונה" – תאוות הממון, שכן נאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב, לז, כב).
מי לנו כיוסף הצדיק שהתגבר על תאוות עריות ועמד בניסיון קשה מנשוא, ניסיון יום יומי, בוקר וערב בגילו הצעיר, בארץ רחוקה וטמאה, ללא תמיכת הרב'ה או ההורים, וגודל הקושי מתואר בתורה "ותשב באיתן קשתו… ויפוזו זרועי ידיו", שיצרו תקף אותו עד שיצאו לו טיפות מבין ציפורניו. והגמ' בסנהדרין אף מספרת שחכמים ביטלו את כוח יצר הרע בעריות כפי שביטלו את כוחו בעבודה זרה, אך ראו שהעולם לא היה יכול להתקיים שהרי אפילו תרנגולת לא הטילה ביצה ללא תאוות היצר ולכן החזירו חכמים את כוחו, אך יש ללמוד מכאן כמה יש להיזהר ולהתרחק מן הסכנה שבתאווה זו.
בעניין תאוות הממון, ישנו פס': "קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל" (ירמיהו יז, יא), הנביא ממשיל את האדם ש"עושה עושר", מתעשר בדרכים לא ישרות, על חשבון אחרים וכדו' לעוף הנקרא "קורא". דרכו של העוף היא ללכת ולדגור על קיני ביצים של עופות אחרים ובזמן הדגירה לקרוא ולצפצף לגוזלים אחרים ובכך לבסס את מעמדו, ואז לכשיבקעו הביצים עליהם דגר, ילכו אחריו גם הגוזלים שבקעו. אך התוצאה היא שהגוזלים יודעים לזהות מי היא אימם האמתית ולא הולכים אחר הקורא, כך גם האדם שמתעשר בדרך לא ישרה, הכסף שיש לו בכיס "יודע" לזהות מי הבעלים האמתי ושואף ללכת אחריו, ואותו אדם יפסיד את הכסף וייחשב לנבל.
מסופר על החתם סופר (בעניין תאוות האכילה): פעם אחת הרבנית הגישה לו חתיכת עוגה, הרב היה שקוע בלימודו ולא התייחס לעוגה, חלפה לה שעה ועוד שעה ו"העוגה לעולם עומדת", ליד הרב ישב לו השמש של הרב, שלטש עינו אל עבר העוגה, הלה שם לב כי הרב אינו שולח ידו ואף אינו מסיט מבטו לחתיכת העוגה, חשב בליבו: אם אקח חתיכה מהעוגה, האם הרב ישים לב? הרי הרב לא הבחין ב"כניסת" העוגה, אף לא בניחוח העולה ממנה, ואם אשלח ידי ואקח מן העוגה לבטח לא ישים לב. פחז עליו יצרו של השמש, אכל ושבע ודשן וכמעט שהתחייב בברכת המזון. לאחר כמה דקות, שאל החתם סופר את השמש: האם לא הייתה כאן עוגה??, השמש חשב בליבו: הרי פירורי העוגה קיימים, ואם אומר לו שלא הייתה בזה עוגה, הרי יבחין בשקר, לכן החליט לומר לרב: אכן הייתה עוגה, אך כבוד הרב אכל ממנה. פנה אליו החת"ס ואמר: לא יכול להיות שאכלתי, כיוון שאני בטוח שלא בירכתי מזונות היום, לכן בטוח גם שלא אכלתי, אין זה כי אם אתה שמצאת פורקן ליצרך הרע ואכלת מן העוגה.
ר' יוסף אלאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ ח' ראובן בן סימן טוב הנו' מן רבקה.
