פרשת קרח
הפרשה פותחת בפסוק "ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן" (טז-א)
קרח חולק על משה רבנו ועל אהרן קדוש השם! שואל מרן הרב שטיינמן זצ"ל על דברי רש"י: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו (טז-א) שאל מרן מה זה משנה אם קרח היה פיקח או לא? וכי צריך פיקחות מיוחדת כדי לחטוא? הרי 'אין אדם חוטא אלה אם נכנס בו רוח שטות' (בבלי, סוטה ג.) ולא משנה מה מעמדו ומדרגתו, אז מה היה המיוחד בחטא של קרח?
מביא הרב שטיינמן מדרש בתנחומא (חקת א) על אדם שהיה בדרכו לארץ ישראל, ובדרך הבחין בשתי ציפורים שמתקוטטות בניהם, עד שאחת הציפורים הרגה את חברתה. ראתה הציפור החיה שחברתה מתה ומיד התעופפה והביאה עשב מסויים הניחה על פיה של הציפור המתה והציפור קמה לתחייה. האיש עמד נידהם ממה שראה, הרי הוא כרגע היה עד לתחיית המתים ממש, מיהר האיש ולקח את שאריות העשב שהותירו הציפורים והניחם בשקו. המשיך האיש בדרכו כשבמוחו מחשבות להחיות את משפחתו וקרוביו שנפטרו. כשהגיע לעיר צור, ראה ניבלת אריה מוטלת על אם הדרך והחליט לנסות את העשב שברשותו, הניח האיש את העשב על פיו של האריה, והאריה התרומם וקם לתחייה, כשהבחין באיש העומד מולו קפץ עליו האריה והרגו.
שאל הרב שטיינמן זצ"ל מה עשה השוטה הזה? הרי היה בידו אוצר עצום, היה בידו עשב שיכל על ידו להחיות את יקיריו שנפטרו ובמקום זה מה עשה? הקים והחייה אריה מת ולו רק שלא הועיל, אלא שבמו ידיו הביא לאובדן של עצמו.
שואלים חז"ל היכן הייתה הנפילה הגדולה של קרח? אומר שלמה המלך בקהלת (ה-יב) "עושר שמור לבעליו לרעתו" אמר ריש לקיש זהו עושרו של קרח, מכאן שעושרו של קרח היא שגרמה לו לרדוף אחר הכבוד, ובגלל העושר לקח קרח מקח רע לעצמו.
אמר רבי מאיר כל הנגעים רואה אדם חוץ מנגעי עצמו (נגעים ב ה') וגם אם הוא חוטא או טועה תולה הדבר באחרים שהם החוטאים והטועים והוא הצודק. אם היה קרח מתבונן ללא אותם נגיעות, לא רק שלא היה נכנס למחלוקת אלא היה מכיר טובה למשה על שהוציאם ממצרים במסירות ובענווה והיה מבטל את כל טענותיו כלפיו. ובמיוחד כאשר כל מה שעשה משה היה בציווי השי"ת, ולא היה מקנא במינויו של אליצפן בן עוזיאל שמינה משה על פי הדיבור.
אומרת הגמרא מסכת חגיגה (ד א') איזהו שוטה? 'זה המאבד כל מה שנותנים לו' שוטה הוא אדם ללא אחריות מינימלית על מעשיו, כל דבר שנותנים לו הוא מאבד! ומה הדבר העיקרי והחשוב שיכול אדם לאבד בחיי חיותו? את הידיעה של "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים" (דברים ד לט') שהגזירה אמת והחריצות שקר (רמב"ן בראשית לז ט') וקרח בגלל תאוות הקנאה והכבוד איבד את דעתו, איבד את מדרגתו, איבד את רכושו ובסוף את חייו.
מכאן עלינו ללמוד שלא יחשוב אדם שהוא תמיד הצודק, למרות שיהיה לאדם טענות נכונות על היותו הצודק, וכל זה למה? כי אין האדם רואה נגעי עצמו, "ואילו היה בו אהבה לזולת בלב ובנפש לא היה מעלה כלל על דעתו שחברו פועל נגדו כי על כל פשעים תכסה אהבה" (מלבי"ם).
שבת שלום ומבורך
ר' אליעזר מושיאשוילי הי"ו מאשקלון
לע"נ אברהם בן שמחה
לרפואת: חנה בת מרים, שמחה בת יוכבד, בלה מלכה בת שמחה
לזיווג: בת אל חיה בת אורלי, בנימין בן בלה מלכה.
