פרשת ניצבים
כתוב בפרשתינו "העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ החיים והמות נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (לט, יט). על כך מפרש רש"י: "ובחרת בחיים" – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים, כאדם האומר לבנו, בחר לך חלק יפה בנחלתי, ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך, ועל זה נאמר (תהילים טז) "ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי" – הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך.
פעם, בעיירה רחוקה וקרה בליטא, עמד לו בית קטן, כמעט מתפרק. בבית הזה גרו חמישה אחים. הם היו עניים מאוד. הקירות היו מתקלפים, הבגדים ישנים ומלאים בטלאים, והמקרר היה ריק. אבל למרות הכול, הפנים שלהם תמיד קרנו משמחה. ללמוד תורה, זה מה שהם אהבו יותר מכל דבר אחר, וזה מילא להם את כל החוסר בחיים. ערב חורפי אחד כשהשלג ירד בלי הפסקה, בזמן ארוחת הערב שהייתה ממש קטנה, האווירה היתה מאוד מתוחה, מכיוון שבבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל גשם אחד. וכל אחד מהאחים רצה ללכת למחרת לתלמוד תורה. האח הגדול אמר בביטחון: "מחר מתחילה סוגייה חדשה בגמרא! אני חייב להיות שם!" אחיו השני הוסיף: "מחר מתחילים ללמוד מסכת חדשה במשניות – מסכת סנהדרין! אסור לי להפסיד!" האח הצעיר יותר אמר שבכיתה שלו ילמדו מחר את פרשת "האזינו", והוא חייב להיות נוכח. וככה, גם שני אחיהם הקטנים הציגו סיבות טובות, החל מפרשת "נח" ועד ללימוד אותיות חדשות בגן של הקטן שבהם. כולם דיברו בלהט וברצון עז.
האמא שלהם, שלא ידעה מה לעשות מול הרצון החזק של בניה, פשוט בכתה איתם יחד. וככה, תוך כדי בכי, נרדמו כולם, כשברקע שמעו את אבא שלהם לומד תורה בפינה שלו. באמצע הלילה, בערך בארבע בבוקר, האמא העירה את הבן הבכור. "קום, מתוק שלי," היא לחשה, "בוא נלך לבית המדרש שליד התלמוד תורה. שם התנור דולק וחם, וכבר יש שם תלמידים ראשונים שלומדים. גם אתה תצטרף אליהם, כי כל האחים שלך צריכים להגיע לחיידר!" וכך, היא הובילה אותו בסופת השלגים הקפואה, ברחובות ריקים מאנשים. הוא היה עטוף במעיל ונעול במגפיים. והאמא? היא לבשה רק מעיל דק ונעליים קרועות. אבל הלב שלה בער מאהבה ורצון עז לעזור לילדים שלה ללמוד תורה. אחרי הליכה של בערך חצי שעה בשלג הכבד, הם הגיעו לבית המדרש. שם האמא הורידה לו את המגפיים והמעיל, והתחילה לחזור הביתה. וככה, עד שמונה בבוקר, כל הבנים היו בתלמודי התורה. בצהריים – המסע חזרה, ועד שש בערב כולם היו שוב בבית. אחרי כל זה, האמא נשארה במיטה כמה ימים עם צינון קשה וחום גבוה. אבל מדי פעם, כשהיא התעוררה, היא הייתה אומרת לבניה שוב ושוב: "ילדיי, תקשיבו לי, אני לא מצטערת אפילו לרגע על מה שעשיתי! הכול היה שווה כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שהילדים שלי ילמדו תורה!".
אחד מאותם הילדים האלה היה מייסד וראש ישיבת פונוביז' הרב יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. כששאלו אותו, לימים, מאיפה היה לו את הכוח העצום להקים את ישיבת פונוביז' הגדולה, הוא ענה שבאותה שעה שאמו עשתה את המעשה הזה, הונחה אבן הפינה לישיבה. המסירות וההקרבה של אמו למען לימוד התורה הקדושה, נחקקה עמוק בנפשו ונתנה לרב את הכוחות שהיה צריך כל חייו.
סיפור זה מהווה עבורנו מצפן. כשם שאותה האמא בחרה במסירות נפש להעניק לילדיה את "חלק החיים" הטוב ביותר – לימוד התורה – כך גם עלינו מוטלת החובה לחנך את ילדינו לדרך התורה והמצוות. עלינו להאיר להם את הדרך, להוליך אותם בנחת ובהתמדה אל מעיין החיים- התורה הקדושה, ולהטמיע בהם את האהבה והרצון לחיים מלאי קדושה. כשנעשה זאת, נזכה כולנו לקיים את הייעוד האלוקי – "למען תחיה אתה וזרעך".
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
הת' סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
