פרשת שלח לך
בפרשה נשלחים המרגלים לתור את הארץ, בחזרתם, למעט יהושע בן נון וכלב בן יפונה, המרגלים – הוציאו את דיבת הארץ רעה.
במדרש תנחומא מסופר: 'כשהיו נכנסים לעיר והדבר נוגף את הגדולים ומתעסקים בני העיר בקבורתו, והיו נכנסים ובריה לא הייתה רואה אותן, לכך אמרו: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא". בניסים שהיה עושה להם הקב"ה בו הוציאו דיבה..' האנשים הללו רואים נס מדהים אל מול עיניהם, הקב"ה עיניו צופיות עליהם להצילם, ומכה הוא את אנשי הארץ בדבר בכדי שלא יתנו אליהם את ליבם ויוכלו ללכת להמשיך בשליחותם באין מפריע, בהשגחה מדהימה.
אבל כשהם חוזרים משליחותם, הם משתמשים באותו הנס בו ניצלו על ידי ה' ואומרים: זוהי ארץ משונה, "ארץ אוכלת יושביה היא". הם מוציאים דיבה על הארץ, הם כפויי טובה מהסוג הגרוע ביותר שיש בעולם, הם לא רק כופרים בטובה שנעשתה להם, הם גם משתמשים בטובה שעשה להם הקדוש ברוך הוא בכדי להסית את העם כלפי מעלה..
ויומחשו הדברים על פי משלו של המגיד מדובנא: אדם אחד שקע בחובות גדולים. בכל יום צבאו על דלת ביתו בצעקות ואיומים נושים רבים, אך לא היה לו מאין לשלם את הסכומים הגדולים. הוא ממש לא ידע כיצד לצאת מהמצב הנורא אליו נקלע.
אחד מחבריו הטובים, שראהו בצרתו והבין שעומד הוא לפני קריסה, השיא לו עצה: 'כאשר מגיע אליך בעל חוב, עשה עצמך כמשוגע. בעל החוב יבחין שיש לו עסק עם אדם לא שפוי, יתייאש מהחוב ויניח לך..'
העצה מצאה חן בעיניו של האיש, והוא החליט לנסותה. לא עברו כמה שעות והנה הופיע נושה בפתח ביתו. מיד עשה עצמו כמשוגע, השמיע קולות של תרנגול, רקד על השולחן כקוף, פלבל בעיניו והביט אל עבר הנושה בפרצופים מוזרים.. הנושה נדהם, הבין שבעל חובו השתגע, חזר לאחוריו ועזב את הבית מלא רחמים על האיש ועל עצמו, כרגע הוא איבד את חובו באופן סופי..
כך עשה האיש בהצלחה עם כל בעלי חובותיו עד שיום אחד, הופיע בביתו אותו החבר שנתן לו את העצה. גם לו הוא היה חייב סכום כסף גדול..
משראה האיש שהנה מגיע עוד אחד לו הוא חייב כסף, החל, כתמיד, להתנהג בשיגעון.. הסתכל עליו חברו בזעם ואמר לו: 'אתה לא מתבייש?! מה קרה לך?! הרי אני הוא זה שנתן לך את העצה להשתגע בפני בעלי החוב, איך אתה מעז להשתמש בעצה הזו, בטובה הזאת שעשיתי איתך, כנגדי?
כך גם המרגלים כאן, באותה הטובה שהקב"ה עושה להם להינצל מאויביהם, באותה הטובה משתמשים הם כנגדו, להמריד את בני ישראל ולהסיתם לכפור בטובתו…
ועוד יותר מכך הרשיעו בלשונם הרעה.
הרמב"ן שואל מה הקשר שהוסיפו מיד אחר כך לומר בפסוק זה: 'וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת..' הרי אמרו קודם לכן: 'וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם..' והיינו שהם אנשי מידות, ומה הוסיפו לומר שנית וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת..
ומשיב הרמב"ן שהמרגלים הרשעים רצו לוודא שלא יהיה אי מי שיבוא לסתור דבריהם ויאמר שמא אנשים חלשים הם, ובגלל חולשתם שלט בהם הדבר.. שהרי לפעמים המקום מצוין, אבל האנשים חלושים וחולים, ושמא גם כאן כך הוא הדבר? ומדוע לומר שהארץ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִיא..'
לכן באו המרגלים ואמרו: וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.. האנשים הם חזקים וגיבורים, וכל מה שמתו הוא בגלל מקום מגוריהם שהיא ארץ הממיתה את דריה!
ועוד הוסיפו וכפרו כפירה מוחלטת בה' באומרם: 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ..' ובמדרש: 'כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. אמר ריש לקיש הטיחו דברים כלפי מעלה..' כלומר, לא הייתה כוונתם לומר שהעם הזה חזק הוא ממנו, מאיתנו, את זאת אמרו כבר קודם לכן, כוונתם הייתה לומר שהעם הזה חזק הוא מִמֶּנּוּ, מן הקב"ה. כפירה מוחלטת! היתכן??
התשובה מדהימה וכואבת, ונושאת היא בתוכה מוסר השכל לכל אחד ואחד. הזוהר הקדוש אומר: המרגלים היו נשיאים בישראל, הם אמרו לעצמם, הן עכשיו אנחנו נשיאים במדבר. זכינו! אבל מה יהיה כשנעלה לארץ ישראל? מי אמר שנמשיך להיות נשיאים גם בארץ? אולי שם ימנה משה נשיאים אחרים ואנחנו נרד מגדולתנו? עדיף שעם ישראל כולו לא יעלו כלל לארץ ישראל, וכפועל יוצא מכך נמשיך אנחנו להיות נשיאים על העם.. הבה נוציא דיבה.
גם המסילת ישרים בתום דבריו בגנות הכבוד איך רבים וטובים נכשלו בגללו ונאבדו מן העולם מביא את דברי הזוהר הקדוש ואומר בפירוש: 'הוא שגרם לפי דעת חז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ, וגרמו מיתה להם ולכל דורם, מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו נשיאים לישראל, ויעמדו אחרים במקומם..' רדיפת הכבוד שלהם היא הגורמת לכפירה המוחלטת..
המרגלים כל כך היו נגועים בתאוות הכבוד, עד כדי שבשביל ספק שמא יפסיקו להיות נשיאים בארץ ישראל המיטו במעשיהם שואה איומה על העם, לדורות.. הרי אותו הלילה ליל תשעה באב היה, ומאז ועד היום בוכים אנו ביום זה.. מעשה המרגלים היה הספתח לצרות שהתרחשו לכלל ישראל ביום הזה.
הכבוד אחריו רודפים בני האדם הינו ממש סם המוות מבחינה רוחנית, והרודף אחריו משול כמאבד עצמו לדעת! ואפילו אם יהא הוא ברום המעלה ומראשי בני ישראל, יכול הוא להתדרדר עד לכפירה ומינות ה' ירחם.
אמנם, אם היו המרגלים מתבוננים מעט בדבר, יכולים היו להבין שבסופו של דבר לא רק שעצתם לא תצלח, אלא שגם אותו כבוד שיש להם עכשיו במדבר, גם אותו הכבוד ילך מהם, והשואה שתבוא תפגע בהם תחילה בטווח ישיר ובעוצמה נוראה, אם היו חושבים על כך מעט יותר, יתכן והיו מתנהגים אחרת.. הם פשוט היו מרוכזים בתאוות הכבוד שלהם שפשוט לא נתנו את לבם לפרטים הקטנים.
אלא שבמחשבה שנייה, אל לנו להציבם כאנשים חסרי בינה, ודאי שהם חשבו גם על זה, הם הרי לא היו טיפשים הם לא הגיע לדרגתם הגבוהה אם לא היו אנשים משכילים ונבונים, ואם כן, מה באמת עבר עליהם שעשו כך?!
התשובה תבוא על פי דברי המשנה באבות: 'רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם..' ומסביר הבן איש חי על פי משל. משל לשניים שיצאו לדרך. אחד מהם היה בעל קנאה והשני היה בעל תאווה. והנה בהליכתם פגע בהם המלך ומצאו חן בעיניו ואמר להם: 'ישאל אחד מכם ממני דבר ואתן לו את כל אשר יבקש אך לחברו אתן כפליים.. אם יבחר האחד מכונית, חברו יקבל שתים, האחד יבקש דירה, ומשנהו יזכה בשתי דירות..'
בעל התאווה החומד תמיד שיהיה לו הכל, יותר משל חברו, הוא שתק ולא שאל ראשון, כי הוא רצה את ה'פי שניים'..
בעל הקנאה, גם הוא לא ביקש ראשון, הרי אין הוא יכול לראות בטובת חברו המקבל פי שניים ממנו, מקנא הוא בו.
כך שתקו שניהם עד שלבסוף נעתר בעל הקנאה לשאול ראשון. ומה הייתה בקשתו? הוא ביקש מהמלך שינקר לו עין אחת! אם לו ינקרו עין אחת הרי שלחברו, ינקרו את שתי העיניים..
וסיפור זה מוקשה הוא, וכל זה משום שאיננו מסוגל לראות שחברו יקבל כפול ממנו? כל זה כדי שלשני יוציאו שתי עיניים?!
אבל אלו דברי המשנה, הם דברי רבי אלעזר הקפר, אלו הקנאה והתאווה, ואם יש כאן גם כבוד המצב בכלל הופך להיות אסון מוחלט ברמה אוניברסלית, מי שיש בו המידות הרעות הללו בהכרח שיבחר מוות מחיים וגם ינסה לקחת אתו את כל כלל ישראל.. חלילה.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
