פרשת משפטים
הנושא: משפט אמת:
באחת משיחותיי עם קרוב משפחתי הוא העלה בפניי סיפור שאירע בצעירותו, היה זה בזמן לימודיו באוניברסיטה לצורך השלמת התואר האקדמאי ולשם כך הרצו בפני הסטודנטים מרצים ממספר תחומים.
אחד מן המרצים שימש כשופט בבית המשפט המחוזי ולאחר מכן שימש שופט בבית המשפט העליון, ובאחת מהרצאותיו ביקש מתלמידיו לעיין בפסק דין פלילי כלשהו ולנתח את כל סעיפיו ומסקנותיו. אף קרוב משפחתי עיין בו, ולאחר ניתוח החומר ניגש אל פסק הדין שלמיטב הבנתו לא הוגן היה כלל וכלל.
הוא ניגש אל המרצה לאלתר והטיח בפניו את חוות דעתו על פסק הדין שאינו היה הוגן, ולפיכך שאל "הצדק להיכן הלך"??
"צדק?!, לא בהיכלי"!!! חרץ השופט הנאור, קרוב משפחתי נדהם מן התגובה חסרת הצדק וההיגיון, אלא שהמסקנה היחידה אותה הסיק מכך הייתה שצדק ואמת רחוקים מלהיות נחלתו של האדם.
ובחזרה כמה אלפי שנים לאחור, כשהציע הקדוש ברוך הוא את התורה לאומות העולם שאלו המה "מה כתיב בה"? השיב להם הקדוש ברוך הוא שכתוב בה את הערכים המובנים בשכל אנוש כדוגמת "לא תרצח" "לא תגנוב" וכדומה, והנה הלא מסכימים הגויים שדברים אלו אינם ראויים ובכל זאת סירבו לקבל את התורה.
ויש להקשות בעניין, הרי אם מבינים המה שערכים אלו מועילים על מנת לקיים נכונה את האנושות כולה לשם מה סירבו?
התשובה היא שיחד עם זאת הם ידעו שאם יקבלו את מרות התורה לא יוכלו הם עצמם לבצע את אשר על לבם, כלומר שהיו הם מוכנים לקבל התורה רק על מנת שאחרים לא יזיקו להם בגנבה, רציחה וכד', אולם כל אומה והיצר החזק שבה שזו הייתה חזקה בגנבה וזו ברציחה וכו' סירבה שאומנותה תילקח ממנה, לפי שאומנות זו לחם חוקן הייתה שבכך השיגו את פרנסתן ושליטתן.
המכנה המשותף בין אמות העולם דאז לבין להבדיל השופט בן עמנו דהיום, הנו בכך שרצונם האישי עמד במרכז חייהם. והיינו שלא טובת האחר עמדה מול עיניהם אלא טובתם האישית בלבד, לפי שאם חשוב היה להם הצדק אף טובת האחר בעלת ערך הייתה כטובתם האישית.
מסקנת הדברים היא שצדק ואמת אינם פרי רצונו של אדם או אומה כלשהי, לפי שעל פי רוב אין הם חפצים בטובת האחר אלא בטובתם האישית.
ולפיכך מה שנותר לנו להבין הוא, מקומם של הצדק והאמת היכן הוא!
כותבת התורה בפרשתנו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, כי תקנה עבד עברי" וכו'.
משמעות המילה "משפטים" היא שנתפסים ומובנים הדברים בשכל אנוש לפי שהגיוניים הם,
לעומת "חוקים" שהם אינם מובנים כדוגמת מצוות פרה אדומה שאינה מובנת לכל אדם פרט למשה רבנו, ולפי שאינה מובנת "חוק" קרויה שחוק מבטא את רצון המחוקק בלבד אף שאין כל היגיון בדבר.
ולכן יש לשאול כיצד נכללת מצוות עבד עברי בדיני ה"משפטים" המובנים בשכלו של אדם, הרי דין יציאת העבד בשנה השביעית וכן הרציעה באוזנו כשחפץ העבד להישאר בבית אדונו ויציאתו ביובל אין הם מובנים בשכל האדם כלל וגזירת עליון הם, ולפיכך מפני מה שובצו בדיני המשפטים המובנים בפרשתנו ולא בדיני החוקים שאינם מובנים בפרשת חקת?
ויתירה מזו, מדוע פתחה התורה את דיני המשפטים בעבד עברי ולא בעניינים השכיחים יותר כגנבה או גזלה וכד'?
אלא שדין עבד עברי בא ללמדנו שלמרות שעיקר הדין ברור ומובן שהרי מכירת העבד כתשלום על גנבתו באה, מכל מקום פרטי דיניו כדיני יציאתו בשנה השביעית וביובל אם חפץ להישאר אינם מובנים כלל וכלל, ואשר על כן פרטי הדינים מלמדים אף על עיקר הדין, שכן אם פרטי הדינים אינם מובנים הוכחה יש כאן שאף עיקר המצווה נעלית מבינתנו, זאת אומרת שהשגתנו הנה ברמה הכללית של המצווה אולם לא ברמה הפנימית העמוקה כפי שהוכיחה מצוות עבד עברי.
ואם כן אף המצוות המוגדרות "משפט" כלומר שיש לנו בהן הבנה נמצינו שהשגתנו בהן בכלליות הנה אך לא בפנימיות האמתית, ולכן נקטה התורה את דין עבד עברי כראשונה ממניין דיני פרשת משפטים ללמדנו בינה שאף מצוות ודינים המובנים בשכלנו, אין הבנה זו מקיפה את כלל ועומק המצווה לפי שדין עבד עברי הוכיח שפרטיו אינם מובנים כלל, ובכך מיושבת שאלה א'- שכל מצוות התורה הנכללים ב"משפט" היינו המובנים בשכל האדם אין הבנה זו עמוקה ומקיפה כנלמד מדין העבד, וכן מיושבת אף שאלה ב'- שלו הייתה פותחת הפרשה בדיני גזלה וכד' היה חושב האדם שהנו מבין את עומק משמעות הדין, על כן בא דין עבד עברי להורות שגם אם נראה שתופסים אנו משמעות ועומק המצווה אין זה כי אם משמעותה החיצונית שלה, כל זה כדי ללמד את האדם שרצונו האישי אינו תופס מקום כלל וכלל כי יש כאן שכל אלוקי נעלה מבנתינו.
ומסקנת הדברים היא שמשפטי התורה מקרב האלוקים המה, כלומר שרצון ה' טמון בם, ולפי שרצון ה' טמון בם הם הם משפטי האמת, שידוע לכולם שאין הקדוש ברוך הוא מחפש טובתו האישית אלא כל חפצו להיטיב לברואיו הוא, והוכחנו הרי שהאמת שוכנת במי שחפץ את טובת האחר.
ואם ה' אמת וודאי גם משפטיו אמת.
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
