פרשת ואתחנן
מרע"ה ידע כי אם יבקש לקבור עצמותיו בא"י, מתי מדבר לא יזכו להיכנס לארץ בתחיית המתים. עו"כ במדרש, שהקב"ה גזר על כל בתי הדין בשמים, ועל המלאכים הממונים על התפילות, שלא יכנסו תפילות מרע"ה בשמים. עוד אומר המדרש: אמר מרע"ה לקב"ה: אם אין אתה מכניסני כאדם לא"י, הכניסני כבהמה ועוף שאוכלים את עשב השדה ותו לא. א"ל רב לך! אל תבקש ממני בקשה זו. כיון שראה מ"ר שאין אף בכיה מצליחה להכניסו לא"י, עמד מ"ר ואמר: "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט ואין עול צדיק וישר הוא". וכאן כלו בקשותיו ותחינותיו של משה להישאר בחיים ולהיכנס לא"י. מחדש הרב שך זצוק"ל חידוש: הרי מ"ר יודע כי ברגע שיפטר מן העולם, יהא בעולם שכולו טוב, כל השפע שמוכן לצדיקים לעת"ל יהיה בעיקר למ"ר, אבי האומה. א"כ מדוע חשק מרע"ה להישאר כעוף, כבהמה בעוה"ז?! ועוד שכ' בזוה"ק: כי נשמות הרשעים הגדולים מתגלגלים בבהמות חיות ועופות, כדי להתקן תיקון המתאים לחייהם בעוה"ז, וא"כ בזה חשק מ"ר?! להתגלגל בבע"ח שבהם מתגלגלים רשעים?! ומתרץ הרב שך, דרצה מרע"ה לקדש שם ה' בעולם! שברגע שילך ילד בעולם ויראה ציפור יפה ויאמר לאמו, אמא! ראי איזה ציפור יפה, איזו בריאה ברא הקב"ה בעולמו. וא"כ זה מה שרצה מרע"ה לקדש שמו יתברך, אפי' בצורת עוף בעולם. שואלים חז"ל, מדוע הפסיק מ"ר להפציר בקב"ה בתפילה.
מסביר המדרש, א"ל הקב"ה למ"ר, זוכר אתה בחטא העגל כי רציתי לקיים בבנ"י "הרף ממני והשמידם", ובקשת ממני "סלח נא לעוון העם הזה", א"ל הקב"ה א"כ מ"ר, אין אפשרות להחזיק את החבל בשני ראשים, אם רוצה אתה לקיים "אעברה נא", אני מקיים "הרף ממני ואשמידם", ואם אין אתה רוצה לקיים "הרף ממני ואשמידם", אין אני מקיים "ואעברה נא" – אמר מרע"ה – אין אני מוכן! מוכן אני למות, והעיקר שלא תפגע ציפורנו של א' מישראל, זו מס"נ של מנהיג בישראל! דיברנו אף קודם לכן מדוע מרע"ה לא ביקש לפחות להיקבר בא"י כמו שביקשו יעקב ויוסף? ותירצו מה שתירץ המדרש. ומוסיף ע"כ המדרש אמר ר' לוי למה הדבר דומה לאדם שנתפזרו מעותיו במקום אפילה, אמר מי יעזור לי לחפש מעותיי, מי יתן לי אור להאיר לי למצוא מעותיי, אמר לעצמו, אזרוק דינר זהב באותו מקום, ועשה כן והחל לצעוק, אבד לי דינר זהב, אנא האירו לי למצוא הדינר זהב, ומיד האירו לו, ולאחר שמצא הזהוב ביקש מהם אנא המתינו לי רגע עד שאלקט כל מעותיי, ועשו כן. כך אמר הקב"ה למשה, כשיהיה תחיית המתים, מתי מדבר לא יחיו ויזכו להיכנס לארץ, אך בשבילך מוכן אני שכל ה – 60 ריבוא איש יכנסו יחד אתך לא"י.
וכן מסביר המדרש – ששאלו הקב"ה באיזה זכות רוצה אתה להיכנס לא"י. מה יש לך ביד. ומסביר המדרש לה"ד, לרועה שהמלך הפקיד בידו צאנו לרעותו, ובשדה באו שודדים ושבו כל הצאן, והנה מגיע הרועה ומבקש להיכנס לארמון המלך וא"ל המלך כיצד תכנס לארמוני, דהרי אם תכנס יאמרו כולם "אתה שבית את הצאן, אתה גרמת להם שישבו ביד השודדים" – כן א"ל הקב"ה למשה – "האם שבחך הוא שזכית להוציא 60 ריבוא ממצרים וקברת את כולם במדבר ואתה רוצה להיכנס?! אלא שבחך הוא שתישאר כאן במדבר וכשיתעוררו מתי מדבר יכנסו בזכותך לא"י". רבותינו מגלים לנו כאן יסוד חשוב ביותר, עד כמה מנהיג רוחני בישראל צריך לוותר ברוחניותו על מנת לזכות אחרים. מ"ר רצה לזכות במצות א"י, רצה ללמוד תורת א"י, רצה להיקבר בא"י (כדי להפטר מגלגול מחילות) וויתר ע"מ שיהיה "סלח נא" לבני ישראל.
עד עכשיו שמענו שאדם חובתו היא לזכות את עם ישראל במצוות גשמיות, צדקה וגמ"ח, אך לוותר על רוחניות למען הכלל?! האם אדם חייב לוותר על חלקים ברוחניותו ע"מ לזכות אחרים?! ראינו סוגי' כזו של חז"ל במס' ב"מ דף פה. הגמ' שם מספרת על ייחודיותו של ר' חייא, שא"א להסתכל בגוהרקא (קתדרה) שלו ומי שהסתכל בגוהרקא דידיה קיבל 2 בוטיטי דנורא בעיניו. ועיניו היו אדומות לילה שלם עד שביקש מר' חייא שירפא את עיניו. ועוד שבר נפחא (קרי ר' יוחנן = בן הנפח) לא יכל להיכנס למדורו של ר' חייא, והתבטא שם כי באתר דזיקוקין דנורא ובעורין דאשא מי ייעול לתמן – מי יכול להיכנס לשם?! ועוד מספרת שם הגמ' כי ר"ל הוה מציין מערתא דרבנן, כשחיפש את קברו של ר' חייא, לא מצאו, אמר האם לא פלפלתי תורה כמותו. א"ל תורה פלפלת, תורה כמותו לא כיבדת! וגו'. מה מיוחד כ"כ בר' חייא שסוגיות שלימות נאמרו לשִבחו ולספר מעמדו הרם והנשגב בשמים?! מביאים חז"ל, מה גדולתו של ר' חייא. ר' חייא היה זורע זרעים של פשתן, עשה מהם חוטים, טווה מהם רשתות, צד בהם צביים, נתן הבשר לעניים, לקח העורות, ועִבדם ועשה מהם קלפים, כתב עליהם ה' חמשי תורה וש"ס משנה ולימד כך 6 ילדים ו – 5 נוספים. וע"ז אמר רבי – כמה גדולים מעשי חייא! שמעתי פעם בשם חקלאי א', כמה זמן לוקח להוציא זרעים מפשתן, א"ל חצי שנה, לעשות מהם חוטים, עוד מס' שבועות, רשתות עוד מס' שבועות, כמה צביים היה צריך לצוד, 62 יריעות של ס"ת, והרי עור צבי מתכווץ, אולי צריך יותר! הקדיש ר' חייא מחייו לפחות 3 שנים לשם החזקת התורה בישראל. נשאלת השאלה, מדוע הטרחה הכ"כ גדולה, האם א"א לקחת אדם ירא שמים ולעשות הכל מכל כל בקדושה ובטהרה ולשם קדושת הענין?! כמה היה משתלם בעבודה רוחנית ומעצב קומתו ב – 3 השנים האלו?! התשובה היא כן! אדם חייב להעניק מחייו הרוחניים לשם טובת הכלל! ובכזה מס"נ, זכה ר' חייא לכאלה דברים, כל האמוראים חפצים ותאבים לראותו בחלום, א"א לראותו ומי שרואהו מתעוור!
אך מדוע – למד זאת ר' חייא מרבו הגדול – מרע"ה שויתר על טובתו לשם טובת הכלל, שויתר על "אעברה נא" לטובת "סלח נא"! שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה!
הרב אילן שמילה הי"ו מלוד
