פרשת כי תבוא
"בתר עניא אזלא עניותא"
"ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלהיך"
פרשתינו פותחת במצוות הביכורים, התורה מצווה את האדם להביא אל הכהן הגדול ממבחר ומיטב פירותיו הראשונים הגדלים בשדהו, פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, להניחם בסל ולהוליכם לבית המקדש, שם נדרש הוא לזכור ולהזכיר את אשר עבר על עם ישראל, הצרות במצרים, גאולתם ע"י ניסים גדולים ועצומים, וכן להודות לה' על כל הטוב והחסד שגמל עימנו כעם, כעת כאשר הרחיב ה' לנו אנו מוקירים טובה ומביאים את ראשית פרי האדמה לה' וכמאמר הפס': "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלהיך ולביתך".
מובא במשנה (בכורים ג,ח): "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה והסלים והביכורים ניתנים לכהנים"
ומסביר ר"ע מברטנורא: "סלי עניים ניתנים לכהנים וקלתות של עשירים מחזירין להם, מכאן אמרו בתר עניא אזלא עניותא"
ויש להבין, מדוע הכהנים לוקחים את סלי העניים ואילו את קלתות העשירים מחזירים להם? הרי היה צריך להיות בדיוק הפוך, שכן יכולתם הכלכלית של העניים מצומצמת היה מן הראוי להחזיר להם את הסלים ע"מ שיהיה להם גם לשנה הבאה ואילו את סלי העשירים המכובדים יותר היה מן הראוי להשאיר לכהנים.
ישנם מס' טעמים:
1. הקב"ה שונא גאווה – העשיר מביא בסל מכובד מאוד עשוי מכסף או זהב ועל כן הוא מתגאה ומתפאר, לכן מחזירים לו את סלו, הקב"ה לא חפץ בסל מלא גאווה אלא בסל מלא בענווה.
2. הסיבה השנייה היא כדי לא לבייש את העני, סלו של העשיר מלא בפירות ומגדנות מכל טוב ואילו סלו של העני דל וריקן, לכן הוא ממלא את הסל בניירות וצלופנים על מנת שייראה מנופח ובכך יוכל לפחות להציג את סלו כמלא וגדוש, לכן לוקחים ממנו את סלו של העני כדי שלא יבחינו כולם שהוא מנופח בדברי שחת.
3. הטעם השלישי ללקיחת הסל מהעני היא משום שיש בכך סימן ברכה לעני, בכך מרמז לו הכהן "תן לי את סל הנצרים ובעזרת ה' בשנה הבאה תזכה לבוא עם סל של זהב".
בכך מנסים לשבור את מזלו הרע של העני, לנתקו מן העניות שכן הכלל האמור לעיל מתקיים בו "בתר עניא אזלא עניותא" העניות הולכת ורודפת את העני, מזלו הרע אינו עוזב אותו, כאח ורע הוא לו עד שהעני מתרגל לחיי עוני ומשלים עם מציאות חייו העגומה ואינו נותן דעתו ומחשבותיו לנסות ולצאת ממעגל העניות, כמו שציין פעמים מספר האבן עזרא "אילו הייתי מתחיל למכור תכריכים יחדלו האנשים למות, ואילו הייתי מוכר נרות, השמש לא הייתה שוקעת".
בהקשר לכך מספרים את הסיפור הבא:
עני אחד חש שלכל מקום שהוא הולך משתרך אחריו מזלו הרע, ניסה להיות שכיר – לא התקבל למקום עבודה, ניסה לפתוח עסק – לא הצליח, ניסה את מזלו בלוטו והעלה חרס. באחד מן הימים ביושבו על משבר הייאוש, פנה אל דרכו ושם פעמיו אל בית הקברות, שם חפר לעצמו קבר ושאל את נפשו למות. בעודו חופר נצנץ במוחו רעיון נפלא, "אולי אקבור כאן את מזלי הרע"… ואכן החל לדבר עם עצמו "הנה, זהו הקבר למזלי הרע, כאן תהא קבורתך, היכנס פנימה ואל תצא לעולמים"… והחל מכסה את הקבר בחול, והנה זה פלא, מאותו יום והלאה שפר מזלו "וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאוד" ונעשה עשיר גדול. שבת אחת הוא נכנס לבית הכנסת והחליט לעשות מה שלא העיז לעשות כל חייו, לקנות את העליה הכי חשובה, את המפטיר, כל חייו חיכה לרגע כזה ועכשיו יש ביכולתו להתחרות על המצווה. אנה ואנה נדו על מקומם יושבי בית הכנסת בשמוע את ה"עני" של העיירה מפריז בסכומים כאחד הגבירים, לשאלתם, מנין לו הממון, ענה כי עתה זורם בכיסיו הכסף ויש ביכולתו לרכוש את המפטיר. אחד מעשירי העיירה לא נח ליבו והחליט לחקור את ה"עני", סיפר לו העני על אודות ה"קבורה" שערך למזלו הרע ולעניות ומשם יצא לדרך חדשה. במוחו של העשיר עברה מחשבה זדונית "אלך אל הקבר ואקים לתחיה את מזלו הרע של העני ובכך יחזור לעניותו", מחשבה הצטרפה למעשה ואכן הלך אותו עשיר לבית הקברות, חיפש את הקבר המדובר והחל לחפור, "הנה את עניותו של פלוני, קומי וחזרי אל בעלייך", פקד העשיר בטון גבוה וקשוח, מתוך הקבר נשמע קולה הרך של העניות "בחיים לא אחזור אליו, הוא התנהג אליי באכזריות, ראית מה עשה לי, אתה לעומת זאת אדם נחמד ומתחשב, נהגת עמי בחסד וברחמים, רצוני לדור עימך לעולמים"…
מטעם זה לקוחים את סלו של העני ולא מחזירים לו, לרמוז לו בזה שהעניות תתרחק ממנו, אך לא ישכח את ימי עניו ומרודו, שכן הוא מגיע לבית המקדש ושם הוא יאמר "וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה" יש לו לזכור את הימים בהם היה במצב שפל וה' רוממו ונישאו.
יה"ר שהקב"ה יעניק שפע ועושר גדול לכל עם ישראל.
ר' יוסף אלאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ בנימין בן ח' יוסף הנו' מן רבקה ת.נ.צ.ב.ה.
