פרשת וישב
הדרך לגאולה
יש משפט מפורסם ומצמרר שמיוחס לרודנים הגדולים של ההיסטוריה: "כשחוטבים עצים, ניתזים שבבים" הפירוש המילולי הוא שכשאדם חוטב עצים ביער, יעופו תמיד גם שביבים קטנים לצדדים, הרעיון מאחוריו פשוט: כשעושים דברים גדולים וחשובים, לא נורא אם בדרך מישהו נפגע, זה מחיר ההצלחה והעיקר שהגענו למטרה, או בשפה המוכרת לכולנו: 'המטרה מקדשת את האמצעים', אבל האם התורה והיהדות מסכימות עם התפיסה הזו?
כדי לענות על זה, בואו נחזור אחורה לפרשת השבוע ונפגוש שתי נשים חזקות ומשפיעות במיוחד: תמר, כלתו של יהודה, ואשת פוטיפר, שמנסה לפתות את יוסף.
על פני השטח, השתיים נראות שונות לגמרי, אבל רש"י ומדרשי חז"ל מגלים לנו גילוי מדהים: הכוונה של שתיהן הייתה כמעט זהה! חז"ל אומרים: "מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים", על פי המדרש הזה גם תמר וגם אשת פוטיפר פיתו את הגבר שעמד מולם אך התכוונו לשם שמים.
שתיהן ראו ברוח הקודש ועל פי המזל שעתידה לצאת מהן שושלת מלוכה שתנהיג את עם ישראל, תמר ראתה שממנה ומיהודה ייצא משיח בן דוד ואשת פוטיפר ראתה באסטרולוגיה שממנה ומיוסף ייצא משיח בן יוסף ומלכות אפרים.
והחזון הזה אכן התממש: מתמר ויהודה נולדו פרץ וזרח, שממנו יצא דוד המלך, ומיוסף ואסנת שהייתה בתה של אשת פוטיפר יצאו מנשה ואפרים.
אבל כאן עולה השאלה הבוערת: אם שתיהן כיוונו לשם שמים ושתיהן רצו להביא את גאולת ישראל למה את תמר חז"ל מהללים ומשבחים עד השמים, ואילו את אשת פוטיפר מזכירים לגנאי?
התשובה הבסיסית והעמוקה היא: הגאולה לא יכולה לבוא על גבו של אדם אחר שישלם את המחיר.
כשיהודה חשד בתמר, הוא פסק מיד: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף", תמר החזיקה בידיה את ההוכחות הברורות לכך שיהודה הוא האבא, על פי החותמת, הפתילים והמטה שהוא השאיר אצלה, היא יכולה הייתה לעמוד מול כולם, להצביע עליו ולהביך אותו קשות מול כל העם כדי להציל את חייה וחיי ילדיה אבל תמר בחרה בדרך אחרת, היא רק רמזה לו בשקט: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה… הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים", היא סיכנה את חייה ממש, מתוך הבנה שאם יהודה לא יודה, היא תשרף.
ממנה למדו חכמינו את הכלל הידוע: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". תמר הבינה ששום מטרה קדושה, ואפילו לידת המשיח, לא מושגת על ידי הלבנת פנים ופגיעה בזולת.
אשת פוטיפר, לעומתה, צעדה בדיוק לפי הכלל שהמטרה מקדשת את כל האמצעים. כדי להשיג את יוסף, היא הפעילה איומים, מניפולציות, עלילת שווא קשה ואף גרמה לו לשבת שנים בכלא. מבחינתה, פגיעה באדם חף מפשע הייתה מחיר קטן בדרך לחזון והיעד הקדוש, ולכן היא לא זכתה שייצא ממנה שום דבר, אלא רק מהבת שלה.
מסופר על רבי ישראל מרוז'ין שהגיע אליו חסיד אחד נרגש וסיפר לו בגאווה כיצד הצליח להשיג סכום כסף גדול במיוחד כדי לבנות בית כנסת מפואר וליצור ספרי תורה מהודרים, לשאלת הרבי מאיפה הכסף? גילה החסיד בתמימות שהוא עשה תרגיל עוקץ קטן לחבר בעסקים, משהו "לא לגמרי כשר" אבל הכל נעשה כדי לרומם את קרן התורה והקדושה…
הסתכל עליו הרבי מרוז'ין בעצב ואמר לו: "דע לך, הקדוש ברוך הוא לא צריך שתגנוב בשבילו, בית כנסת שנבנה מתוך צער של אדם אחר אינו בית מקדש מעט לה', אלא בית של עוול, התפילות שיעלו ממנו לא יבקיעו רקיעים, כי הן עטופות בדמעות של הנגזל.
התורה מלמדת אותנו יסוד לחיים: אצלנו ביהדות, הדרך חשובה לא פחות מהיעד, אי אפשר לבנות קדושה על גבי חורבן של אדם אחר, לא בפוליטיקה, לא בעסקים, לא בחינוך וגם לא בתוך הבית פנימה, מי שמנסה להגיע למטרות נעלות באמצעות דריסת הזולת, הלבנת פנים או מניפולציות מגלה בסופו של דבר שהתוצאה פגומה.
רק דרך של רגישות, אכפתיות, ואהבת חינם היא הדרך האמיתית שמביאה לעולם את המשיח ואת הגאולה האמיתית והשלימה.
הרב אבישי בטשוילי, רב קהילת כרמים ראשון לציון
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
