ב"ה
דרשת מגילת רות מאת רבי חכם רפאל אלאשוילי זצ"ל, רב ראשי ליהדות גרוזיה.
פתח דבר
לקראת חג השבועות הבא עלינו לטובה,
הננו מוציאים לאור דרשה על מגילת רות מאת רבי חכם רפאל אלאשוילי זצ"ל, הדרשה הוקלטה בשעתו עבור תלמידי "כולל לעולי גרוזיה", את הדרשה תירגם וערך בנימין חיים אלאשוילי.
משפחת הרב
דרשת מגילת רות
פתיחה
וַיְהִי, בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים, וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
התרגום אומר: עשרה תקופות רעב נגזרו מן השמים על העולם מיום בריאתו ועד לביאת המשיח כדי להדריך את בני העולם:
א) בימי אדם הראשון, ב) בימי למך, ג) בימי אברהם, ד) בימי יצחק, ה) בימי יעקב, ו) בימי בועז ז) בימי דוד המלך, ח) בימי אליהו הנביא, ט) בימי אלישע, י) הרעב העשירי עתיד להיות לימות המשיח. הרעב של ימות המשיח לא יהיה רעב גשמי, כי לחם ומים יהיו אז בשפע, אלא הוא יהיה רעב לשמיעת דברי התורה ולעבודת ה'. כדברי הנביא: הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם אֲדֹנָ-י ה', וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב, בָּאָרֶץ. לֹא-רָעָב לַלֶּחֶם, וְלֹא-צָמָא לַמַּיִם–כִּי אִם-לִשְׁמֹעַ, אֵת דִּבְרֵי ה' (עמוס , ח, יא).
הציפייה לימות המשיח היא בכל יום. כפי שאמר אליהו הנביא ליהושע בן לוי באשר למועד ביאתו: "היום – אם בקולו תשמעו" (שם, צ"ח, א). וכך אנו אומרים גם בתפילה: "כי לישועתך קיווינו כל היום". לכן הנוסח בשלוש עשרה עיקרים הוא: "ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא".
הרעב של המחסור בתורה, והציפייה לביאת המשיח מתחזקים לאור הפערים המתרחבים בעם ישראל: מצד אחד, יש בימינו יהודים שלא יודעים מהי קריאת שמע, תורה ויהדות. ילדים הגדלים בבתי ספר שלא מלמדים בהם על חג השבועות. אך מצד שני, יש בימינו גדולי תורה ואדמורי"ם, ומספר גדל והולך של תלמודי תורה וישיבות.
הפער הרב שבין הקצוות ההולכים ומתרחקים זה מזה, אינו מאפשר לגשר ביניהם. למה הדבר דומה, לסחורה שהסוחר מעריך אותה כשווה מיליון, ואילו הקונה מעריך אותה בפחות משווה פרוטה – לעולם הם לא יגיעו לעמק השווה. ייתכן שצדיק ורשע רגילים יכולים היו לדור יחד, אך כאשר הצדיק הוא צדיק גמור והרשע הוא רשע גמור – הרי שאין הדבר אפשרי.
זהו שאומר הנביא (מלאכי, ג, כב): הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא–לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם. לשון המשנה: "אין אליהו בא… אלא לקרב את המרוחקים" (עדויות ח, ז). אליהו הנביא לא יבא לעסוק בפוליטיקה של מדינות, הוא יעסוק באיחוד משפחות.
בגרוזיה הייתה הנכדה קרובה לסבתה והנכד לסבו, יותר מאשר בישראל הבת לאמה והבן לאביו. המשפחה הייתה מלוכדת מסביב להורים. כיום, ישנו מרחק רב בין דור ההורים לדור הבנים. כיאה לדמוקרטיה, לאבא יש דעה משלו ולבן יש דעה משלו. ועדיין צריך לקוות שה' יעזור, שלא יגיע נכד שיפסול גם את האבא וגם את הסבא.
זוהי מטרת ביאתו של אליהו, שכן יבוא יום שיהיה צריך להשיב 'לב אבות על בנים'. האבות והבנים שהולכים לכיוונים הפוכים ומנוגדים, הוא יקרב וישיב את לבם חזרה זה לזה, ויאחד את העם כהכנה לביאת המשיח.
אני נוהג להוסיף לזה פירוש נוסף, לפיו המילה 'לב' נכתבה בנבואה במשמעות כפולה: "והשיב לב אבות" – הלב הטוב מהבחינה הרוחנית שיש לאב, הרצון לתורה ומצוות, יינתן גם לבן. "ולב בנים על אבותם" – הלב הטוב מהבחינה הגשמית של הבן, המתפקד היטב מבחינה בריאותית, יינתן גם לאב. ה' ישיב את שני ה"לבבות" הללו – החצי שהיה חסר לבן מבחינה רוחנית והחצי שהיה חסר לאב מבחינה גשמית – ויאחד אותם ללב אחד. ואז כאשר נבחן את שניהם, נגלה שגם לבן יש רצון ללכת לתפילה יחד עם אביו, ומאידך גם לאב יש יכולת להצטרף לבנו לסעודת החג לאחריה. בבחינת 'אשריך- בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא'. וכוונת הנבואה היא, שלעתיד לבוא יהיה גם שפע גשמי וגם שפע רוחני, ולכן לא יהיה הבדל בין האבות לבנים.
הסיבות לקריאת מגילת רות בשבועות
את מגילת רות נוהגים לקרוא בחג השבועות. כמה וכמה טעמים נאמרו באשר לסיבות לכך, נמנה את המרכזיים שבהם:
א. גרות – בחג השבועות קבלו בני ישראל את התורה ונכנסו תחת כנפי השכינה, כפי שרות התגיירה ובאה לחסות תחת כנפי השכינה בזמן זה של קציר חיטים. (אבודרהם, תפילות הפסח).
ב. ייסורים – מגילת רות נאמרת בחג מתן תורה, כדי להורות לנו שהתורה נקנית ע"י ייסורים. כדברי רשב"י: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין. ואלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא". (ברכות ה). וכך אומר המדרש: "מה עניין רות אצל עצרת? שנקראת בעצרת זמן מתן תורה – ללמדך שלא ניתנה תורה אלא ע"י ייסורין ועוני" (ילקוט שמעוני תקצ"ו). את הדוגמה לכך אנו לומדים מרות, אמה של מלכות, שאף היא התייסרה עד שזכתה להתקבל כגרת צדק.
ג. תקווה – ממגילת רות אנו שואבים תקווה, שזכות התורה שאנו מקיימים בשעות הקשות תעמוד לנו לזכות ולקיימה מתוך רווחה. כפי שנתקיים ברות המאמר בפרקי אבות (פ"ד, ט): "כל המקיים את התורה מעוני – סופו לקיימה מעושר".
ד. חסד – מגילת רות היא מגילה של חסד. תחילתה החסד שגומלת רות לנעמי, וסופה החסד שגומל בועז לרות. לשון המדרש: "אמר רבי זעירא: מגילה זו אין בה, לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר. ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה, ב).
אף בתורה אחד העקרונות המרכזיים שהיא מושתתת עליהם הוא גמילות חסדים, ולכן היא נקראת: 'תורת חסד'. לשון הגמרא: "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים. תחילתה גמילות חסדים דכתיב: ויעש ה' אל-הים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וסופה גמילות חסדים דכתיב: ויקבר אותו בגיא" (סוטה יד, א).
ה. דוד המלך- חג השבועות הוא יום פטירתו של דוד המלך ע"ה שהוא מצאצאיה של רות, ובמגילת רות נמסרת שלשלת היוחסין שלו. למעשה, המגילה היא 'מגילת דוד', ושמה 'מגילת רות' מרמז על דוד המלך: "מאי רות? אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריווהו –מלשון "כוסי רוויה" – להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות" (ברכות ז, ב) .
ו. גאולה – ביאת משיח בן דוד תלויה בלימוד התורה ובקיום מצוותיה. בתחילה הנביא אומר: זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (מלאכי ג, כ"ב). אם זאת תעשו, ממשיך הנביא ואומר בפסוק הבא אחריו: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא.
כאשר אנו שואלים את הקב"ה בלשון הפסוק: מַדּוּעַ לֹא-בָא בֶן-יִשַׁי גַּם-תְּמוֹל גַּם-הַיּוֹם (שמו"א כ, כז). כלומר, מדוע הגאולה מתעכבת? משיב לנו הקב"ה באותה מטבע: מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם … גַּם-תְּמוֹל, גַּם-הַיּוֹם (שמות ה, יד). כלומר, מדוע אינכם ממלאים את אשר נצטוויתם? הגאולה תלויה במעשינו, אם נעשה את שלנו, אף הקב"ה יעשה את שלו.
אם כן, זוהי המשמעות של קריאת המגילה בחג השבועות – במידה ונקיים את האמור בעשרת הדברות, אותם אנו קוראים בבוקר חג השבועות בשעת התפילה, ה' יקיים את בקשתנו לביאת משיח בן דוד, בשעה שאנו קוראים לאחר מכן את הפסוק החותם את מגילת רות: וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.
שמואל הנביא כתב את רות
הגמרא אומרת: "שמואל כתב ספרו ושופטים ורות" (בבא בתרא, יד, ב). הסיבה שהניעה את שמואל לכתוב את מגילת רות היא, להודיענו את ייחוסו של דוד המלך לבועז ולרות, ולהשמיענו את ההלכה שבנות עמון ומואב יכולים להתגייר ולבוא בקהל ה', לפי הכלל: "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית" (יבמות, ע"ז, א). בראותו את הנולד, שמואל הנביא – אותו משווה הפסוק למשה ואהרון (ראה תענית ה, ב) כאמור: מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו, וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צ"ט , ו) – לא הסתפק בקביעת ההלכה במסגרת התורה שבע"פ, אלא קבע אותה בכתב במגילת רות כחלק מכתבי הקודש. וזאת כדי להסיר כל התנגדות או ערעור, וכדי שהיא תשמש מעין תעודת יושר וכשרות לייחוסו של דוד המלך.
אף אצל יעקב אבינו אנו מוצאים שכאשר יוסף בנו הציג לפניו את בניו מנשה ואפרים כדי שיברכם, שאל אותו יעקב אבינו (בראשית מח, ח) : מִי-אֵלֶּה. ומפרש רש"י: "מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה". ויוסף עונה לאביו: בָּנַי הֵם, אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱ-לֹהִים בָּזֶה. מפרש רש"י: "בזה – הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה". יעקב אבינו לא העניק את ברכתו לבניו של יוסף טרם שבדק את כשרות הנישואים שלו.
בועז הוא אבצן
התקופה שבה מתרחשת מגילת רות היא תקופת השופטים. השופט שנקרא "בועז" במגילת רות, נקרא בספר שופטים בשם "אבצן" (בבא בתרא צא, א)
את סיפורו של יפתח הגלעדי אנו מכירים מהפטרת חוקת, וגם את ההיסטוריה של מנוח ובנו שמשון אנו מכירים מתוך הפטרת נשא. אך בתווך, בין שני הסיפורים הללו, יש כמה פסוקים המספרים על איבצן מבית לחם. שבהם מופיע התיאור הבא:
וַיִּשְׁפֹּט אַחֲרָיו – אחרי יפתח הגלעדי – אֶת-יִשְׂרָאֵל, אִבְצָן מִבֵּית לָחֶם. וַיְהִי-לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת, הֵבִיא לְבָנָיו מִן-הַחוּץ; וַיִּשְׁפֹּט אֶת-יִשְׂרָאֵל, שֶׁבַע שָׁנִים (שופטים, יב, ח).
אומרת על כך הגמרא (בבא בתרא צא, א): "מאה ועשרים משתאות עשה בעז לבניו… ולכל אחד ואחת – מבניו ובנותיו – עשה שני משתאות אחד בבית אביו ואחד בבית חמיו, ובכולן לא זימן את מנוח. אמר: כודנא עקרה במאי פרעא לי? תנא : וכולן מתו בחייו".
לאיבצן, הוא בועז, היו שישים בנים ובנות, לעומת מנוח שהיו הוא ואשתו עקרים. את כל בניו ובנותיו בועז חיתן במשתאות כפולים ומפוארים, אך לאף אחת מסעודות השמחה הללו הוא לא זימן את מנוח. הגמרא נוקטת בלשון קשה ואומרת בשמו: "פרידה עקרה במה תיפרע לי?" בועז חשב שאין לו סיבה להזמין את מנוח, כיוון שמנוח, שהיה חשוך בנים, לא יוכל לגמול לו בחזרה בסעודות השמחה שלו.
אף לא אחד מתוך כל אותם בנים ובנות שהיו לבועז מוזכר בהיסטוריה, מלבד עובד שנולד מהנישואים עם רות. הגמרא אומרת, שהסיבה לכך היא שדמעותיו של מנוח, שלא הוזמן לסעודותיו של בועז, גרמו לכך ששמחתם לא האריכה ימים, וכולם מתו עוד בחייו של בועז ולא נשארו להם צאצאים. יודעים אנו שכך גם קרה לפנינה שקברה את בניה כיוון שעלבה בחנה, הכתוב אומר: עַד-עֲקָרָה יָלְדָה שִׁבְעָה, וְרַבַּת בָּנִים אֻמְלָלָה (שמואל א, ב, ה), מידה כנגד מידה (ראה ילק"ש , רמז פ"ד).
כאשר סבי רבי חכם אהרון בותרשוילי זצ"ל דרש בציבור במגילת רות, הוא הזכיר עניין זה בהקשר הבא: כאשר עמדו זיווגי בועז ורות על הפרק, עלה החשש שמכיוון שכל בניו של בועז הלכו לעולמם, גם צאצאיה של רות מזיווג זה ימותו שלא בזמנם. וכמו שמשישים בניו ובנותיו לא נשאר אף אחד, גם הבן השישים ואחד לא יאריך ימים. לכן אמרה לה נעמי: בִּתִּי, הֲלֹא אֲבַקֶּשׁ-לָךְ מָנוֹחַ אֲשֶׁר יִיטַב-לָךְ (רות, ג, א). בפעם הזו נזמין לסעודת השמחה בין שאר המוזמנים גם את מנוח, ונשמח אותו על כל אותם שנים שלא זכה לשמוח (ראה ברכת טוב [ונציה תע"א] ג, א).
כמו בסיפור מיתתם של עשרים וארבעה אלף תלמידי רבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה (יבמות סב, ב), גלום גם בסיפור זה מסר חשוב, עד כמה אנו צריכים להיות זהירים בהתנהגותנו לזולת. לא די שהעולם הזה על ייסוריו אוכל בנו, האם אנו במו ידינו צריכים לאכול גם האחד את השני?
דווקא בשעות השמחה שלנו, כמו בימי חג, שומה עלינו לזכור את העני והדל. חס וחלילה, אל נפגע בסובל ובמעונה. חז"ל אומרים: "מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה…ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו…כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה" (ב"מ, נט, א). אונאה היא אחד משלושה דברים שאין הפרגוד ננעל בפניה. "אמר רבי אלעזר: הכול נפרע בידי שליח חוץ מאונאה" (שם), שכן דמעות העשוקים מגיעות ישירות לקב"ה. ימחל לנו ה' על חטאינו, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו.
נפנה עתה לביאור הפסוקים כסדרם:
האות ו'
וַיְהִי. במגילת רות אנו מוצאים שימוש נרחב באות ו' במהלך כל המגילה: "ויהי… וילך.. ושם…" וכדו'. אחת הסיבות לכך היא, שהאות ו' שערכה המספרי הוא שש, מרמזת על מלך המשיח שהוא מצאצאיה של רות. על הפסוק וַיָּמָד שֵׁשׁ-שְׂעֹרִים וַיָּשֶׁת עָלֶיהָ (רות, ג, טו), מפרש רש"י: "רמז לה שעתיד לצאת ממנה בן שמתברך בשש ברכות". על מלך המשיח נאמר (ישעיה ,יא, ב) וְנָחָה עָלָיו, רוּחַ ה': א) רוּחַ חָכְמָה ב) וּבִינָה, ג) רוּחַ עֵצָה ד) וּגְבוּרָה, ה) רוּחַ דַּעַת, ו) וְיִרְאַת ה'. (השווה זוהר פרשת נשא קל,ב).
כך נאמר במדרש רבה על הפסוק (בראשית,ב,ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ: "כל תולדת שנאמר בתורה חסרין, בר מן תרין [-מלבד שניים]: "אלה תולדות פרץ", והדין [- ופסוק זה]. ומפני מה אינון חסרין? כנגד ו' דברים שניטלו מאדם הראשון, ואלו הן: זיוו, חייו, קומתו, פירות הארץ, ופירות האילן, ומאורות… אף על פי שנבראו הדברים על מליאתן, כיון שחטא אדם הראשון נתקלקלו. ועוד אינן חוזרין לתקונן עד שיבא בן פרץ, שנאמר "אלה תולדות פרץ" – מלא. בשביל ששה דברים שיחזרו".
כאשר הקב"ה ברא את העולם הוא ברא אותו בשלמותו ולכן נכתב "אלה תולדות" מלא ו'. אך כאשר אדם הראשון חטא, וחסרו ממנו ששה דברים, לכן מני אז נכתב "אלה תולדת" חסר ו'. חוץ מהפסוק שבמגילת רות: וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת פָּרֶץ (ד, יח), שנכתב מלא ו', כיון שמזרעם יבוא מלך המשיח שעתיד לחזור ולזכות בשש ברכות.
חטאי הדור
וַיְהִי בִּימֵי. הלשון "ויהי" הוא לשון צער, ובפרט כשהוא צמוד ל"בימי". בגמרא נאמר: "דבר זה מסורת בידינו מאנשי כנסת הגדולה: כל מקום שנאמר "ויהי" אינו אלא לשון צער… אמר רב אשי: כל "ויהי" איכא הכי ואיכא הכי [-יש כך ויש כך], "ויהי בימי" אינו אלא לשון צער" (מגילה י,ב). סימוכין לכך מביאה הגמרא מן הפסוק במגילת אסתר(א, א): וַיְהִי, בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, ומעוד מקומות. במגילת רות הצרה היא כפולה, שכן מיד אח"כ נאמר שוב לשון צער: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים
הצרה הראשונה שעליה מעיד הפסוק היא: "ויהי בימי – שפוט השופטים". למה לא נאמר "בימי השופטים"? מסבירים חז"ל: "ששפטו את שופטיהם". המדרש מתאר זאת כך: הדיין אומר לאדם 'טול קיסם מבין שיניך' והוא אומר לו 'טול קורה מבין עיניך' (ילק"ש,רות תקצ"ח).
שני פירושים בזה: כאשר היה השופט מבקר את העם על עבירות קלות כקיסם היו העם עונים ומבקרים את השופט על עבירותיו החמורות כקורה. וכך פירש רש"י: "שהיו השופטים עצמם מקולקלים והיה פתחון פה לנשפט להוכיח את מוכיחו, שאם אומר לו השופט טול קיסם מבין שיניך – הסתלק ופרוש מעבירה קטנה פלונית שבידך, יכול זה לומר לו טול קיסם מבין עינך – פרוש מעבירה חמורה שבידך".
הפירוש השני: העם היו אומרים לשופט, הקיסם שלי הריהו סמוי בין השיניים, כלומר עברותיי הן בחשאי ובצנעה. אך לשופט יש קורה הגלויה לעיניים, כלומר את עברותיו הוא עושה בפרהסיא והן גלויות לעיני כל (מהר"ל, נתיבות עולם, נתיב התוכחה, ג).
אם נצרף את שני הפירושים, הרי שהשופטים באותו דור חטאו בעבירות חמורות, ועשו זאת בגלוי בבחינת "חוטא ומחטיא" כירבעם בן נבט.
וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ.
חז"ל אומרים: "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריכה בדיקה, עיניה טרוטות כל גופה צריכה בדיקה" (תענית כד, א). אם המנהיגים שהם 'עיני העדה' נוהגים בדרך טובה, גם הציבור ילך בעקבותיהם וינהג כמותם. אך אם ח"ו פני הדור ומנהיגיו הולכים בדרך שאינה טובה, מה יהיה על הציבור? ואכן, אף הציבור היה במצב רוחני ירוד. כך שבעקבות הצרה הראשונה, שהיא מיעוט לימוד התורה וקיום המצוות, כתוצאה מכך נגרמה הצרה השנייה : "ויהי רעב בארץ".
על הפסוק: אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם–טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ (ישעיהו, א, יט), אומרים חז"ל: "הסייף והספר ירדו כרוכים מן השמים" (דב"ר,ד,ב). וכן: "הכיכר והמקל ניתנו כרוכים מן השמים" (ויק"ר, לה, ב). ברית נכרתה עמנו בהר סיני, אם אנו מקיימים את הכתוב בספר התורה – נשבע לחם ונהיה טובים, ואם לאו – נתייסר בחרב וברעב.
הכתוב אומר: וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו (בראשית, כז, כב), אומרת על כך הגמרא: "הבטיח להם אביהם ואמר להם: בזמן שהקול קול יעקב, אין הידיים ידי עשיו" (מכות, י) . וכן הוא ברש"י: "בזמן שהקול קול יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אין הידיים ידי עשו שולטות בכם".
שואלים: הלא לשון הפסוק היא להיפך: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו"? אלא ההסבר הוא: בפסוק מופיע "הקל קול" – חסר ו'. כלומר, כאשר מקילים ומחלישים את קול יעקב – אכן הידיים ידי עשיו. אך כאשר "הקול קול" – מלא ו' – אזי אין ידי עשיו יכולות לפגוע בנו. לשון המדרש: "בשעה שיעקב מרכין בקולו, ידי עשו שולטות, ובשעה שהוא מצפצף בקולו, אין ידי עשו שולטות" (מדרש רבה, תולדות סה).
בדרך הרמז מסבירים, שהערך המספרי החלופי ל"קול קול", שווה לערך של "רעב". אם אנו לומדים ומקיימים תורה – מה טוב, אך אם אנו מזניחים את לימוד התורה וקיום מצוותיה – התמורה היא ייסורים שנועדו להחזירנו לדרך הישר. ההקלה של קול יעקב והרעב מלימוד התורה, הביאו לרעב בארץ. לשון המדרש: "באותה שעה אמר הקב"ה… להחליפם באומה אחרת איני יכול, אלא מה אעשה להם? הריני מייסרם בייסורים ומצרפן ברעבון בימי שפוט השופטים" (פתיחתא רות רבה).
מידת הרחמים ומידת הדין
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו.
מידת הרחמים טוענת: וַיֵּלֶךְ אִישׁ, למרות הרעב לא כולם יצאו מארץ ישראל , רק איש אחד יצא בחשאי. לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב, ואף הוא יצא לגור – ולא להתיישב – באופן זמני במואב, עד יעבור זעם. הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּשְׁנֵי בָנָיו, כיון שהאיש יצא נאלצה ללכת עמו גם אשתו שהיא עיקרו של הבית, כיון שיצאה אשתו, יצאו עמה גם הילדים.
אם נשים לב, בפסוק הראשון האיש ואשתו וילדיהם אינם מוזכרים בשמותיהם, כיוון שמידת הרחמים רצתה להסתיר את המעשה ולא להעניק לו חשיבות (רות רבתי).
וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן.
מידת הדין לעומתה מגלה ומפרטת את שמותיהם של כל בני המשפחה: וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ – המילה "אלימלך" מופיעה בטעם עליון בפזר גדול. לא היה זה סתם איש, היה זה אלימלך, גדול הדור ופרנס הדור. לשון המדרש: "ושם האיש אלימלך – שהיה אומר אליי תבוא מלכות" (רות רבה, ב).
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי, שמעשיה היו נאים ונעימים. וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, לפי הפירוש המובא במדרש (שם), נקראו על שם סופם: שנמחו וכלו מן העולם. פירוש נוסף: מחלון וכליון אף הם גדולי הדור היו, ונקראו כך כיון שידעו את התורה מהחל עד כלה, מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה: א"ת ב"ש ותשר"ק. אֶפְרָתִים, אנשים גדולים וחשובים מִבֵּית לֶחֶם מקום הסנהדרין יְהוּדָה משבט יהודה. וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ שָׁם, בניגוד ללשון 'לגור שם' שבפסוק הקודם, אומרת מידת הדין 'ויהיו שם' לשון הוויה תמידית.
אברהם ועמרם
מידת הרחמים אינה אומרת נואש, ומשווה את מעשיו של אלימלך למעשיהם של אברהם ועמרם:
אברהם ואלימלך – מידת הרחמים ממליצה: הרי נאמר: "דבר בעיר כנס רגליך… רעב בעיר פזר רגליך, שנאמר (בראשית יב) וַיְהִי רָעָב, בָּאָרֶץ; וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם" (ב"ק, ס,ב). כאשר יש מגיפה צריך להסתגר, כדי לא להידבק בעצמנו או להדביק את הזולת. אך כאשר יש רעב צריך לצאת מהעיר ולחפש מזון. מי לנו גדול מאברהם אבינו שירד מארץ ישראל כתוצאה מן הרעב, אם כן מה לנו כי נלין על אלימלך?
מידת הדין אינה מקבלת את ההשוואה: לא ניתן לדמות בין המקרים, לאלימלך היו די נכסים שבהם יכול היה להתפרנס בעצמו וגם לפרנס אחרים, והוא העדיף לרדת מן הארץ רק בגלל צרות העין שלו.
עמרם ואלימלך – מידת הרחמים מצדיקה את אלימלך ע"י גזירה שווה נוספת. פעמיים בתנ"ך נאמר "וילך איש": א) במגילת רות (א, א): וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, ב) בספר שמות (ב, א): וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי. כפי שההליכה של עמרם בספר שמות הובילה להולדת משה רבנו מושיען של ישראל, אף ההליכה הזו של אלימלך הובילה להולדת דוד מלך ישראל (ראה בעל הטורים, שמות ב, א).
נקדיש מעט זמן לסיפור נישואי עמרם ליוכבד. עמרם, שכשמו כן הוא: עם- רם, היה צדיק הדור. חז"ל מונים את עמרם ברשימת ארבעת האנשים שמתו בעטיו של נחש (שבת, נה, ב), כלומר, שאילולי חטא אדם הראשון לא היה עמרם ראוי למות. כאשר גזר פרעה במצרים: כָּל-הַבֵּן הַיִּלּוֹד, הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ (שמות, א, כב) עמרם סבר שאין טעם לחיי נישואין אם לא ניתן להעמיד צאצאים, ולכן הוא התגרש מיוכבד שלה הוא היה נשוי.
בראותה כך, אמרה לו בתו מרים: "אבא קשה גזירתך יותר משל פרעה. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ואתה גזרת על הזכרים והנקבות"! (סוטה, יב, א). נזכור שמרים בת שש שנים הייתה, וכנבואה נזרקה בה "עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל" (שם, יג, א). בעקבות דבריה של בתו, שב עמרם ולקח את יוכבד לאישה. וזהו וַיֵּלֶךְ אִישׁ, שהלך בעצת בתו ונשא את יוכבד בפעם השנייה. בגמרא ובזוהר מתוארים השמחה והשגב של הנישואין הללו שהשתתפו בהם מלאכי השרת, כראוי לנישואים שיביאו ללידת משה רבנו.
[הגמרא מסבה את תשומת לבנו, שלמרות שיוכבד נקראת בפסוק "בת לוי", כמו הייתה נערה צעירה, הרי שהיא הייתה בת 130 שנה, שכן היא נולדה כבר בין החומות, ונעשה לה נס והולידה בגיל כה מבוגר (בבא בתרא, קכ, א).
שואלים על כך: אודות שרה אמנו שהייתה בת תשעים, הכתוב מדגיש את עובדת הנס: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה… הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר (בראשית יח, יב). אם כן, למה על יוכבד שהייתה מבוגרת ממנה לא נזכר הנס? ומסבירים: על הפסוק (שמות, א, ז): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, אמרו חז"ל (תנחומא , שמות, ה): שהיו יולדות שישה בכרס אחת. אם כן, בעונה כזו של ניסים, אין נס אחד נוסף מהווה פליאה…]
טוענת מידת הרחמים, מכיוון שהצעד שעשה אלימלך, הביא לנישואי רות לבועז ולהולדת דוד מלך ישראל, כפי שעמרם הביא במעשיו להולדת משה רבנו שגאל את ישראל, לכן עלינו לטהר את מעשיו, ולדון אותו לכף זכות.
אף כאן מידת הדין אינה מקבלת את ההשוואה: כוונת הליכתו של עמרם לנישואיו עם יוכבד הייתה לשם שמים, להעמיד צאצאים ולקיים את הנבואה על לידת משה רבנו. אלימלך לעומתו, כוונת הליכתו מארץ ישראל הייתה מפני הרעב, ולא כדי למצוא את רות ולהביא ללידת דוד המלך. דומה הדבר, לאדם שנוסע ליעד מסוים במסלול כלשהו, ודרך הילוכו הוא אוסף עובר אורח שנקרה בדרכו, אך לא זו הייתה המטרה שלשמה הוא נסע. אף כאן, אמנם נשמתו של דוד באה לעולם כתוצאה ממעשיו של אלימלך, אך אין היא תלויה בכוונתו אלא במקרה, בבחינת 'אגב אורחא קא משמע לן'.
חטאיו של אלימלך
מסכמת מידת הדין את חטאיו של אלימלך:
א. ירידה – ירד מארץ ישראל. לשון הגמרא: "אלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו, ופרנסי הדור היו. ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ." (ב"ב צא, א).
ב. עניים – השאיר את העניים לנפשם ולא דאג להם בזמן הרעב. כך פירש רש"י: "הייתה עינו צרה בעניים הבאים לדוחקו, לכך נענש " (לפי רות רבה).
ג. מואב – ירד לארץ מואב שעליהם נאמר: עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם .. לֹא-תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם, וְטֹבָתָם, כָּל-יָמֶיךָ, לְעוֹלָם (דברים כג, ה-ז). אלימלך התיישב במקום המתאים לו, צר עין מצא צרי עין כמותו, בבחינת 'כל עוף למינו ישכון ובני אדם לדומה לו' (בן סירא, יג. ראה ב"ק, צב, ב). אם היה הולך לארץ שבניה נדיבים, היו מגנים אותו ואומרים לו: "אינך מתבייש שהשארת מאחריך את בני עמך רעבים ללחם"? הוא הלך למקום שבו ישבחו אותו ויאמרו לו: "אשריך"!..
ד. החלפת מקומות – הכתוב אומר: בִּשְׂדֵי מוֹאָב, לשון רבים, בהיותו במואב החליף אלימלך מקומות מגורים רבים. הוא שינה את הכתובות שלו, כדי להתחמק מהעניים שלא יוכלו לאתר אותו. חוץ ממלאך המוות אף אחד לא ידע היכן הוא. אם את כל הכסף שהשקיע באותם מעברי דירה, היה נותן לעניים – כמה צדקה, גמילות חסדים ופיקוח נפש היה זוכה לעשות!
ה. חינוך – החותמת היא החינוך. כאשר אלימלך עזב את ארץ ישראל, הוא הזניח את החינוך של בניו. איך הם יוכלו בארץ מואב לקבל חינוך יהודי לתורה ומצוות?
[היות שאנו דורשים בפני תושבי ארץ ישראל, צריך להדגיש היבט זה בחטאו של אלימלך. הדבר החשוב ביותר בחינוך, זה לדאוג לחברה טובה. אני נוהג לומר, כאשר הנכם בוחרים דירה למגורים, לפני שאתם בודקים את הבית עצמו, עליכם לבדוק מי הם השכנים שיהיו לכם. מה תהיה החברה שבה יגדלו ילדכם? מה תהיה המסורת שתלווה אותם?
כאשר תיאר רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו, על רבי יהושע בן חנניא הוא אמר: "אשרי יולדתו" (אבות, ב, י). הוא שיבח את אמו שהייתה מוליכה אותו עוד בילדותו לבית המדרש (ירושלמי יבמות, פ"א, ו). לכן כאשר כל אחד מן התלמידים השיב מהי הדרך הישרה, רבי יהושע אמר דווקא: "חבר טוב" (אבות ב, יב). מניסיון החיים שלו הוא ידע שהיותו תנא , נזקף לזכותה של אמו שבחרה עבורו עוד בילדותו, חברה טובה של לומדי תורה.
ההורים צריכים לדאוג לחינוך ילדיהם עוד מגיל צעיר. אם תבחנו זאת, עיקר החינוך כיום לא נעשה בבית ההורים. עוד כשהוא פעוט הילד מטופל ע"י מטפלת, וכשהוא גדל את מרבית הזמן הוא מבלה מחוץ לבית, אפילו בשעות הארוחה ההורים לא יושבים עם בניהם ליד השולחן. לכן חשובה כפליים החברה עמה הילד מתרועע. אם הוא בחברה טובה, ייספג גם בו ריח טוב. שלמה המלך אומר: 'ברזל בברזל ייחד', סכין מתחדד מסכין. הפתגם העממי אומר: 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה' !]
מיתת אלימלך ושני בניו
אמרה מידת הדין: כל החטאים הללו מחייבים לגזור עליו מיתה. דברי הקטגור התקבלו, ולכן: וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ.
"אמר רבי יהודה אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו אמר שלמה בחכמתו (קהלת ז, א): טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; וְיוֹם הַמָּוֶת, מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" (ברכות, יז, א) . כמה שם טוב היה לו, אם היה נפטר בארץ הקודש. כמה דרשנים וספדנים היו מספידים אותו: "כך החזיק בישיבות, כך החזיק ידי יתומים ואלמנות".
אִישׁ נָעֳמִי המדרש אומר: "לא מת אלא בשביל נעמי". רק נעמי התאבלה על פטירתו. גדול ארץ יהודה מת בארץ מואב אצל שונאי ישראל , ולכן מת רק עבור משפחתו.
וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, במקום שילמדו לקח וישובו לארץ ישראל בעקבות מות האב, נשאו בניו נשים מואביות, ללא גיור. כאשר האב היה עוד בחיים, הבנים לא העזו לעשות זאת.
וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים. הכלל הוא: "לעולם אין בעל הרחמים פורע מן הנפשות תחלה" (ילק"ש תרא). כמו ברפואה הדברים נעשים בשלבים, תחילה נוטלים כדורים, אח"כ משתמשים בזריקות, ואם דבר לא עוזר חייבים לנתח. לכן בתחילה מידת הדין פגעה רק בנכסיהם, ועמדה והמתינה עשר שנים בציפייה שיחזרו בתשובה, ומכיוון שהם לא חזרו בתשובה, לכן וַיָּמֻתוּ גַם שְׁנֵיהֶם. גם, לשון ריבוי, לאחר שכבר ירדו מנכסיהם.
וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ… וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ. תחילה נקראו "בנים" ולאחמ"כ "ילדים". כאשר הם עדיין הלכו בדרך הטובה נקראו "בנים" מלשון בינה. ולכן נאמר: וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ. אך כאשר סטו מן הדרך הטובה, נקראו ילדים כיון שעשו מעשי ילדות ושטות. ולכן נגזרה עליהם מיתה, כאמור: וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, נשארה נעמי בלבד מכל משפחתה ושתי כלותיה עמה.
בטחון בה'
נשאלת השאלה: לאחר שמידת הדין פגעה באלימלך ובשני בניו, למה היא לא פגעה גם בנעמי?
אחת התשובות לכך היא: כל עוד היה אלימלך בחיים, תושבי יהודה ומשפחת אלימלך, סמכו בליבם על עזרתו. אך לאחר פטירתו ופטירת בניו, נשארו כולם ללא תקווה מעזרת בשר ודם. ולכן שבו להישען על אביהם שבשמים וחזרו בתשובה. כך אנו אומרים בהלל: טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בָּאָדָם. טוֹב, לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ, בִּנְדִיבִים (תהלים קיח, ח-ט).
מסופר על המגיד ממזריץ' שבאו לפניו זוג חשוך בנים לבקש את ברכתו. הוא ציווה עליהם לחזר על הפתחים, ולהביא לפניו כמות גדולה במשקל מסוים של מטבעות לקופת הצדקה. החסיד ואשתו שרצו בכל מאודם בן שיירש אותם, היו מוכנים לכל משימה. האיש פנה למזרח האישה למערב והחלו לחזר על הפתחים. אספו מה שהצליחו לאסוף והביאו להיכלו של הרב המגיד, ממתינים בציפייה דרוכה לברכת הצדיק. הרב המגיד מצידו לא מיהר לברכם, הוא ציווה על שמשיו לגשת ולשקול את מטבעות הצדקה ולוודא שזו המידה המתאימה שאותה הוא ביקש. המשקל היה קרוב למה שנדרש, אך היו חסרים כמה גרמים. פנה הרב המגיד ואמר לשמשו בכעס: "הרי אמרתי להם שיאספו מידה מסוימת, מדוע הם החסירו? כיון שלא השלימו את המידה איני מסכים לברכם"!
האיש ואשתו שלאחר כל המאמץ שעשו לא זכו לברכה, נשבר לבם בקרבם. הם הביטו זה בזה ואמרו: "לאחר שעשינו את כל המאמצים, ובטחנו בברכתו של הרבי, עכשיו אין אף אחד בעולם הזה שיעזור לנו, לא נותר לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים". בדמעות הם התפללו: "ה', אנו בוטחים רק בך, אם יעלה רצון מלפניך אנא תן לנו בן, ואל תתננו לחסדי בשר ודם". לאחרי שהם יצאו, בקש הרבי מתלמידיו לקרוא להם שישובו. השיב להם הצדיק את כל הכסף שאספו ואמר להם: "התנהגתי כך כלפיכם מכיוון שראיתי שאתם בוטחים בי שאעזור לכם, אך כאשר בוטחים בברכתי איני יכול לברך. כעת, לאחר שהבנתם שהברכה היא לה' בלבד, אתם ראויים לברכה" .
[צדיק הדור
ראיתי בספר "שפתי צדיקים", שמסביר את הפסוק הֹדוּ לַה' כִּי-טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ (תהלים, קז, א), בדרך קושיא ותירוץ: "הודו לה' " אנו מודים לה' שיש לו כל מיני כוחות, ממית ומחיה ומצמיח ישועה. שואל הפסוק: גם "כי לעולם"? כלומר, הרי גם בעולם יש את הכוחות שיש לקב"ה כביכול, הצדיקים – דוגמת אליהו הנביא, אלישע ויחזקאל שהחיו מתים – אף הם פועלים ישועות, האם נודה גם להם? משיב הפסוק: "חסדו"! אף הצדיק הפועל ישועות זה בחסדו של הקב"ה.
צריך לדעת לעשות את ההבחנה הזאת. ככל שנרומם את הצדיק מעלה-מעלה, יש גבול שלא ניתן לעבור, מעליו יש את ה' אלוקיו. ואילו לקב"ה אין לו אדון לא למעלה ולא למטה. אין מי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל. כל יכולתו של הצדיק לפעול, היא הקשר שיש לו עם הקב"ה. דודי חכם אליהו היה נוהג לומר: יש קו טלפון רגיל, ויש קו טלפון בטחוני לשעות חירום. הצדיק משתמש בקו הזה הפרטי, שאף אחד אחר לא מדבר עליו.
רבי מרדכי מנדבורנא מפרש: "אשא עיני אל ההרים", חז"ל אומרים אל תקרי אל ההרים אלא אל ההורים, אבות האומה אברהם ויצחק (ב"ר, סח, ב). מבחינת הטבע והמזל אברהם לא מוליד (שם, מד). א"כ אנו שואלים: "מאין יבוא עזרי?". התשובה היא כמובן : "עזרי מעם ה'". רק ה', שהוא מעל הטבע, הוא שיכול לעזור. אבל איך אנו נגיע לה'? ע"י "עושה שמים וארץ". אלו תלמידי החכמים שלומדים תורה, ובוראים בחידושי התורה שלהם שמים וארץ רוחניים.
לשון הזוהר: "ואתחדש ואתעביד כלא ארץ חדשה, מההיא מלה דאתחדש באורייתא [- ומתחדשת ונעשית ארץ חדשה מהפירוש המתחדש בתורה], ועל דא כתיב (ישעיה ס"ו): 'כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני'. "עשיתי" לא כתיב אלא "עושה", דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאורייתא [- שנעשים תמיד מאותם חידושים וסודות של התורה], ועל דא כתיב (שם נ"א): 'ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך, לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" (זוהר, הקדמה , דף ה' ע"א).
גם כאשר לפי הטבע אין דרך – צדיקי הדור, בכוח התורה, סוללים דרך חדשה שאין בה מבוא לסיטרא אחרא. גם כאשר בטלפון הרגיל אין מענה מכיוון שהקו לא תקין, בחיוג של הצדיק תהיה תשובה, היות והוא מחובר בקו חלופי וישיר].
החזרה לארץ ישראל
ותקם היא וכלותיה ותשב משדי מואב, כִּי שָׁמְעָה ברוח הקודש או משמועה, כִּי-פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם, לאחר ששבו בני ישראל ובטחו בה' ושבו לדרך התורה והמצווה, שב ה' לתת לעמו לחם.
וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב… וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם, למרות שכבר נאמר "ותשב", הכתוב מוסיף "ותצא" להדגיש את יציאתה מן המקום, שיציאת צדיק מהעיר עושה רושם. כפי שנאמר ביעקב וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע (בראשית, כח, י)., אף ביציאת נעמי בשעה שהיא יצאה מהמקום, פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה פנה שבחה (רות רבה,ב). כאשר אנשים גדולים נמצאים במקום מסוים הם משפיעים עליו לטובה. אודות האנשים אנו לומדים מיעקב, ואודות הנשים אנו לומדים מנעמי.
וַתֵּלַכְנָה בַדֶּרֶךְ, כאשר הלכו בדרך ללוותה, לא העירה להם נעמי, אך כאשר הגיעו כבר לשערי ארץ ישראל ועמדו לָשׁוּב אֶל-אֶרֶץ יְהוּדָה אז כבר פנתה אליהם וַתֹּאמֶר נָעֳמִי לִשְׁתֵּי כַלֹּתֶיהָ לֵכְנָה שֹּׁבְנָה, לאחר שיצאתם ידי חובת לוויה, שובו כעת לבתיכם.
אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ, פירוש ראשון: לאחר שיצאו מבתיהם, טבעי יותר שישובו לאמם מאשר לאביהם. דרכה של אישה ללכת חזרה לאמה, בבחינת 'רחלה בתר רחלה אזלא', הפסוק אומר: וַתֵּצֵא דִינָה בַּת-לֵאָה (בראשית לד, א). פירוש שני: שובו לדרך האמהות ולא לדרך האבות, בבחינת 'מואבי ולא מואבית'.
אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ… אִשָּׁה בֵּית אִישָׁהּ פירוש שלישי: בתחילה היה משמע מדבריה שלאחר שהם התאלמנו, עליהם לשבת בבית אמם ולהישאר באבלם. לאחר מכן היא מתקנת את דבריה ואומרת להם: "אישה בית אישה", אתן עוד צעירות ועליכם לשוב ולהינשא ולשמוח. חז"ל אמרו: "מכאן שאין לאישה קורת רוח אלא בבית בעלה" (רות רבה, ב).
כאמור, למרות שאין במגילת רות מצוות, כמו במסכת אבות אף היא יש בה מידות טובות. אנו צריכים ללמוד מנעמי כיצד ראוי להתנהג במשפחה, אם לבתה, חמות לכלתה. למרות הצער שעבר על נעמי, היא פונה אליהם כאם דואגת ואומרת: עליכם עוד להקים בית ולשמוח. יש כאלה שיש להם גישה הפוכה האומרת: אם אנו לא זכינו לשמוח, שאף אחד לא ישמח. לא יעשה כן בישראל!
חסד
נעקוב תחילה אחר חילופי הדברים בין נעמי לרות, ולאחריהם נשוב לפירוש הפסוקים הקודמים:
וַתֹּאמַרְנָה-לָּהּ: כִּי-אִתָּךְ נָשׁוּב, לְעַמֵּךְ. לא רק איתך נשוב , אלא גם לעמך.
אומרת נעמי לכלותיה: אם הנכן מצפות לגאולה ולייבום מבניי שייוולדו לי כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ, הנני מבוגרת מכדי להינשא שוב כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ. ואף אם אנשא כיון שהנני מבוגרת אין ערובה לכך שאוכל להרות וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. ואף אם אוליד שני בנים, הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה, עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ, הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה, לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ האם תחכו מעוגנות ובצער עד שהם יגדלו ותוכלו להינשא להם?
אַל בְּנֹתַי, כִּי-מַר-לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי-יָצְאָה בִי, יַד-ה'. אין לפרש מר לי יותר מכם, שהרי ההקשר הוא הפוך. יש לפרש במשמעות בגללכם: מר לי עליכם יותר ממני, שהנכם עוד צעירות ואילו אני כבר זקנתי (ראה רות רבה, ב, יח).
צר לי בשבילכם על שפגעה בי יַד ה', הצרות הם כמספר האצבעות שביד: 1. מיתת הבעל 2. מיתת מחלון. 3. מיתת כליון. 4. מיתת העובר שבבטנה. 5. אבדן הרכוש שמעמיד בספק אף את קיומם ("היקום אשר ברגליהם – זה ממונו של אדם המעמידו על רגליו" (פסחים קיט, א) ).
יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד, כַּאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם עִם-הַמֵּתִים. כאשר נפטר אלימלך בארץ מואב טיפלו בקבורתו בניה של נעמי. אך לאחר שהיא איבדה את ממונה, כאשר נפטרו גם בניה בארץ ניכר, לא היה מי שידאג לקבורתם. לולי חסדם של רות וערפה, שהוציאו את שמלות כלולותיהן ומהם עשו תכריכים לנפטרים , ואף התחזו לגברים וטיפלו בעצמם בקבורתם.
וְעִמָּדִי – חסד רב יותר הן עשו עם נעמי. מה נותר לרות וערפה שהן בנות מלכים, בנות מלך מואב ומלך עמון, אצל נעמי שאיבדה את בניה ואת כל רכושה? מאיזו סיבה הן נשארו לתמוך בה, לאחר שהם השלימו את המחויבות שלהן כלפי בעליהן? ובכל זאת, הן לא הותירו אותה בודדה וליוו אותה בדרכה לארץ ישראל.
מצאתי דוד עבדי
ייתן ה' לכם ומצאנה מנוחה. לאחר הסבל הרב שעבר על נעמי בארץ מואב – שבה התחייבו מיתה בעלה שירד למואב ובניה שנישאו לבנות הארץ – היא התפללה לה' שבתוך הרע יימצא גם טוב. שכן בכל מצב במציאות יש יסוד טוב שניתן לגלות. אין טוב שאין בו רע ואין רע שאין בו טוב, בבחינת 'שני גויים בבטנך'. וכך בירכה נעמי את כלותיה: שה' ייתן וימצא בכם את נשמת דוד המלך שתתן מנוחה לעם ישראל מכל אויביו מסביב, ונשמת שלמה בנו שיהיה 'איש מנוחה'.
לכן הכתיב בפסוק הוא "ומצאן", בלשון זכר. שכן כאמור, מציאה זו של הטוב בתוך הרע היא מציאת נשמתו של דוד המלך. המדרש אומר (בראשית רבה פרשה נ): "אמר רבי יצחק: (תהלים פט) 'מצאתי דוד עבדי', היכן מצאתי אותו? בסדום". וזהו שציווה המלאך על לוט: קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת (בראשית, יט, טו). ומבאר המדרש: "שתי מציאות, רות המואבייה ונעמה העמונית". בניהם של בנות לוט הם עמון ומואב, ובהם "מצא" הקב"ה כביכול את נשמת דוד ונשמת מלך המשיח. מסיבה זו שבגינה ניצלו בנות לוט ממהפכת סדום, ה' גם אסר על משה להילחם בבניהם, כאמור: אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה (דברים, ב, ט). שכן 'שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן – רות המואביה ונעמה העמונית'.
[נחמה
מעניין זה אנו יכולים ללמוד עיקרון חשוב, שניתן לשאוב מתוכו ניחומים בשעה של אבל על פטירת אדם מן העולם.
מובא במדרש: "כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו. נכנס רבי אליעזר וישב לפניו. ואמר ליה: רבי רצונך, אומר דבר אחד לפניך. אמר לו: אמור. אמר לו: אדם הראשון היה לו בן ומת, וקבל עליו תנחומין… אף אתה קבל תנחומין, אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא הזכרת לי צערו של אדם הראשון…
תלמידיו הגדולים של רבן יוחנן בן זכאי ששבחיהם מוזכרים בפרקי אבות, נכנסים לפני רבם כל אחד בתורו ומזכירים לו אישים מהעבר שאיבדו אף הם את בניהם, אך שבו להתנחם מאבלם. ראשון התלמידים שנכנס הזכיר את אדם הראשון, יציר כפיו של הקב"ה, שבנו היקר הבל נרצח בידי אחיו, ובכל זאת הוא התנחם, ידע את אשתו ושב להביא ילד נוסף שעליו הוא אמר: כִּי שָׁת-לִי אֱ-לֹהִים, זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל (בראשית, ד, כה). תלמיד אחר הזכיר את אהרון הכהן, שאיבד שני בנים, ואעפ"כ התנחם מאבלו כאמור: וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן (ויקרא, י, ג). למרות מאמציהם של התלמידים שהעלו בפניו דוגמאות נוספות, רבן יוחנן בן זכאי בכל זאת מאן להתנחם. הוא אמר להם שהם רק הבעירו בלבו בעירה נוספת והוסיפו אבל על אבלו, אך הצער הנוסף אינו מפחית מצערו על בנו.
ממשיך המדרש: נכנס רבי אלעזר בן ערך. ואמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה – לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון. בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר: "אוי לי! אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום"? אף אתה רבי, היה לך בן, קרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים משנה, הלכות, ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לקבל עליך תנחומין כשהחזרת פיקדונך שלם. אמר לו: רבי אלעזר, בני, נחמתני…" (אבות דרבי נתן פרק יד).
הנחמה האמיתית היא, הידיעה שאדם נלקח לעולמו לאחר שהוא השלים את תפקידו ושליחותו כראוי. ואכן, פטירת האדם מן העולם אינה אלא סימן שהוא השלים את הייעוד המוטל עליו. באופן זה, אפשר להתנחם גם על נער צעיר שהלך לעולמו ולא זכה להביא ילדים לעולם. שכן אם היה באפשרותו להשיג עוד דבר טוב בימי חייו, הקב"ה היה מותיר אותו בחיים כדי שיוכל להשיג אותו.
ואכן, כהשלמה לניחומים אלו אנו מוצאים בתלמוד, שכאשר נפטרה בתו הצעירה של אחד האמוראים ניחמו אותו מסיפורה של רות:
"'ויאמר ה' אלי אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה'… אמר לו הקב"ה [למשה]: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי. שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה ונעמה העמונית. והלא דברים ק"ו: ומה בשביל שתי פרידות טובות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות ולא החריבן, בתו של רבי אם כשרה היא וראויה היא לצאת ממנה דבר טוב, על אחת כמה וכמה דהוה [-שהיתה] חיה!" (ב"ק דף לח,ב).
אנו רואים שה' חס על עמון ומואב שצררו את ישראל, ושהחטיאו אותם בשדה השיטים בבעל פעור ובבנות מואב, עבור שתי נפשות בלבד שעתידות לצאת מהן: רות המואביה שמצאצאיה יבוא דוד המלך, וערפה שמצאצאיה תבוא נעמה העמונית אמו של רחבעם. דומה הדבר לאדם שמשקה שדה קוצים ואינו שורף אותם, בעבור ערוגת שושנים שנמצאת בתוכה שהוא אינו רוצה לפגוע בה. כך הקב"ה האריך אפו וקיים את בני עמון ומואב ולא ציווה לכלותם כראוי להם, למען השושנים היפות שעתידות לפרוח ביניהם.
מכאן נלמד אף לכיוון ההפוך: אם הקב"ה מרחם על אכזרים, בשביל שושן אחד טוב שעתיד לצאת מזרעם – כל שכן שהיה מרחם על רחמנים ומגן עליהם, אם עתידה הייתה לצאת מהם או מזרעם עד סוף כל הדורות נשמה אחת טובה.
הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל לנו להיכנס בינות לחשבונותיו של הקב"ה. אם העתיד היה טומן בחובו טובות לזרעו של הנפטר, בוודאי שהקב"ה היה משאיר אותו בין החיים. אני נוהג לעתים לומר: כאשר אתה מפגיע בקב"ה שייתן לך בן, התדע אם ברבות הימים לא תיאלץ לברוח מפניו יחף, כדוד המלך בבורחו מפני אבשלום בנו?].
מנוחה
ומצאנה מנוחה. סיבה נוספת לכך שנשמת דוד נקראת מנוחה: הפסוק מרמז על כך שדוד המלך הוא זה שמצא את ירושלים כמנוחה של קבע למשכן ה' לאחר נדודיו הרבים, כאמור (תהלים, קלב, ז): מְצָאנוּהָ, בִּשְׂדֵי-יָעַר. ולכן ירושלים נקראת "מנוחה", כאמור (שם): זֹאת-מְנוּחָתִי עֲדֵי-עַד (ראה זבחים, קיט, א).
נאה לפרש כאן את פרק קל"ב בתהלים: זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת, כָּל-עֻנּוֹתוֹ. דוד מבקש מה' שיזכור את כל תעניותיו ומסירות נפשו עבור בית המקדש. כך אמר דוד לשלמה בנו: וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה' זָהָב כִּכָּרִים וגו' (דברי הימים,א, כב) ואמרו בירושלמי (גיטין מו, א): "שהיה מתענה ומקדיש סעודתו לשמים", את הכסף שהיה נחסך מסעודתו בימים בהם היה צם, הוא הקדיש לבנין בית המקדש. עלינו לשאת דוגמה מדוד המלך: תענית – אותיות 'תת עני', כלומר, יש לתת לצדקה את פדיון האוכל של יום התענית, כדי שלא יהיה מעורב בצום כל רווח אישי. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַה'; נָדַר, לַאֲבִיר יַעֲקֹב. דוד נשבע לה': אִם-אָבֹא, בְּאֹהֶל בֵּיתִי; ראשית, לא אכנס לביתי אִם-אֶעֱלֶה, עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי. וגם אם אכנס, לא אעלה על המיטה אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי; ואם אעלה על מיטתי, לא אישן בה לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה, אלא אתנמנם בלבד (ראה ברכות ג, א). וכל זאת עַד-אֶמְצָא מָקוֹם, לַה'; מִשְׁכָּנוֹת, לַאֲבִיר יַעֲקֹב. עד אשר אמצא מקום מנוחה לארון הברית, ומשכן של קבע לבית ה'. כדבריו לנתן הנביא: רְאֵה נָא, אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים; וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה (שמו"ב, ז, ב). ואומר: אֲנִי עִם-לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית-ה' (דבה"י א, כ, ב).
הגמרא מספרת שכאשר ברח דוד משאול אל שמואל הנביא, הם עסקו בקביעת המקום הראוי לבית המקדש. לשון התלמוד: "מאי דכתיב (שמואל א, יט): 'וילך דוד ושמואל וישבו בנויות ברמה' – וכי מה ענין נויות אצל רמה? אלא שהיו יושבין ברמה, ועוסקין בנויו של עולם"! (זבחים נד, ב). מקומו המדויק של בית המקדש אינו מצוין במפורש בתורה, נאמר בה רק באופן מרומז: וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ. (דברים, יז, ח).
הִנֵּה-שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה; הם למדו על מקומו מספר יהושע שהוא משבט אפרים. בכל תיאורי הגבול של השבטים נאמר שם: וְעָלָה הַגְּבוּל, וְיָרַד הַגְּבוּל, מלבד בשבט בנימין עליו נאמר: וְעָלָה הַגְּבוּל (יהושע, יח), ולא מוזכרת ירידה. מְצָאנוּהָ, בִּשְׂדֵי-יָעַר, ולכן הם מצאו את מיקומו של בית המקדש בחלקו של שבט בנימין שנמשל לחיית יער, כאמור: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד; וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (בראשית, מט, כז). כנגד קרבן תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הקרבים בבית המקדש (תרגום יונתן). קוּמָה ה' לִמְנוּחָתֶךָ: אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ. השרה את שכינתך במקום של קבע ומנוחה, כי עד עתה היו משכן ה' וארון הברית נודדים ממקום למקום.
כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק; וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ. הכתוב מדגיש את שמחת הכוהנים בבניין בית המקדש. מן הצד ההפוך, נוכל לראות שבחורבן בית המקדש הודגשה בכיית הכוהנים, כאמור: יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ, וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ, בֵּין הָאוּלָם, וְלַמִּזְבֵּחַ, יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים, מְשָׁרְתֵי ה' (יואל ב, יז). המשיל זאת המגיד מדובנא בדרך צחות, לתינוק עול ימים שנפטר, ודווקא המינקת שלו היא זו שבכתה ללא הרף ומאנה להינחם. כאשר שאלו אותה לפשר הדבר השיבה: הוריו של הילד בוכים רק על מות בנם. אך אני בוכה כפליים, הן על מות הילד והן על אובדן ההכנסה…
מואבי ולא מואבית
נעמי בתפילתה כוונתה הייתה כפולה: הן שתצא מכלתה נשמת דוד המלך, והן שה' ייתן בלב הסנהדרין שיפסקו שהוא ראוי לבוא בקהל ה'.
להלן נפרוש את השתלשלות העניינים בהרחבה:
היה זה כאשר הפלשתים נלחמו עם ישראל, וגלית הפלשתי חרף את מערכות ישראל. הנער דוד הוא היחיד שנלחם כנגדו, ואף הצליח להתגבר עליו ולהכותו באמצעות אבן הקלע שהטביע במצחו.
הכתוב אומר: וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת-דָּוִד, יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל-אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא, בֶּן-מִי-זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר; וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, חֵי-נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם-יָדָעְתִּי. וַיֹּאמֶר, הַמֶּלֶךְ: שְׁאַל אַתָּה, בֶּן-מִי-זֶה הָעָלֶם.
אם נשים לב, בפעם השנייה בה שואל שאול את אבנר אודות דוד הוא קורא לו – "עלם", לשון נעלם. כלומר, יש לברר מיהו ומהו ייחוסו?
[הלוואי ולא נהיה מושא לשאלה. מוטב שלא ישאלו עלינו, מאשר יענו עלינו טובות. חכם מרדכי אהב לומר: "ככל שתסתובב פחות, ידברו עליך פחות". יעקב אבינו אמר לבניו: "למה תתראו"?
אנקדוטה מחכימה ששמעתי מחכם יצחק ממיסטלוב מספרת, שבאחת הפעמים כאשר הגיעו לעיירה קחתי תשעה אנשים מצחינוואלי, באו לפניו תושבי קחתי ובישרו לו: "איסקו, תשעים אנשים הגיעו אלינו מצחינוואלי!". לחכם יצחק שהתפלא מה הביא כ"כ הרבה אנשים לקחתי, התברר שהיו אלו אותם תשעה אנשים שהגיעו מלכתחילה, אך מכיוון שהם היו זרים ופניהם לא היו מוכרות לתושבים, בכל סיבוב שראו אותם הם חישבו את מספרם מחדש, עד שהגיעו לתשעים…
התלמוד אומר: "כתיב 'והיה מספר בני ישראל כחול הים' וכתיב 'אשר לא ימד ולא יספר'? לא קשיא. כאן – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. כאן – בזמן שאין עושין רצונו של מקום". כאשר בני ישראל עושים רצונו של מקום, גם כאשר נהיה רבים לא יתנכלו אלינו. אך כאשר איננו עושים רצונו של מקום, מיד האומות תולות את צרותיהם בישראל: "מה רב מספרם, מה רב עושרם…"
דעו לכם, אני לא חושש מעין הרע, אני חושש מלשון הרע! נגד עין הרע יש "שיר המעלות" וסגולות. אך ללשון הרע אין תרופה מלבד "יכרת ה' כל שפתי חלקות".
כלפי מה הדברים אמורים? דוד שנלחם בגלית והושיע את ישראל, אפילו הוא, בשעה שהוא נחשף לציבור, מיד התחילו לחקור ולשאול : בֶּן-מִי-זֶה הָעָלֶם?]
התלמוד (יבמות עו, ב) שואל : וכי לא הכיר שאול את דוד , הרי הפסוק מתאר לפני כן: ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כליו. מסבירה הגמרא: ששאלתו לאבנר הייתה לאיזה ענף משפחתי של שבט יהודה הוא שייך. אם למשפחת פרץ – הוא יהיה מלך, שמלך פורץ גדר ואין ממחין בידו. ואם למשפחת זרח – מלך הוא לא יהיה, אך הוא יהיה איש חשוב.
דואג האדומי שהיה אויבו של דוד פונה לשאול ואומר לו: עד שאתה שואל אם הוא ראוי להיות מלך, תשאל אם הוא בכלל ראוי לבוא בקהל ה'. שכן הוא מזרעה של רות המואביה, שעל בני עמה נאמר (דברים כג, ד): לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'. אבנר משיב לדואג: הפסוק נוקט 'עמוני' ו'מואבי' בלשון זכר, לפי הכלל : "עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית". ולכן רות יכלה להתגייר ולבוא בקהל ה'.
דואג האדומי לא מסתפק בזה וממשיך להקשות: האם גם כאשר הפסוק אומר (דברים כג, ח): 'לא תתעב מצרי' – נפרש מצרי ולא מצרית? משיב לו אבנר: המקרה כאן שונה, שכן הפסוק מפרש את הסיבה לכך שנאסר על בני עמון ומואב לבוא בקהל ה', כאמור (דברים כג, ה): על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, כלומר, כיון שהם אכזריים וצרי עין. מסיבה זו נלמד שרק הגברים נאסרו, שהרי הנשים אין דרכם לצאת ולקדם את האורחים. דואג אינו מוותר ומוסיף להקשות: אם הדבר תלוי בצניעותן של הנשים, יכלו הן לכל הפחות לקדם את נשות ישראל בלחם ומים? מכאן שגם הנשים נאסרו.
לאחר שאלה זו של דואג, אבנר שתק ולא היה לו מה להשיב. ממשיכה הגמרא ואומרת: "בא עמשא בן יתר חגר חרבו כישמעאל ואמר: כל מי שאינו שומע הלכה זו יידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי: עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית"!
סיבה כפולה
אין אנו עוסקים כאן במשפט תיאורטי בלבד, שאלתו של דואג היא שאלה על דוד מלך ישראל, על בית דוד ועל מלך המשיח. ושאלה אף על שבועת ה' לדוד: עד עולם אכין זרעך ובניתי לדור ודור כסאך. שאלה זו לא באה על פתרונה בחרב בלבד.
כאשר הציג אבנר שאלה זו לשמואל הנביא, אמר לו שמואל: שומע אני בקולך את קולו של דואג האדומי. אל תתפתה לטיעונים הלוגיים שלו, הם מונעים מאינטרס אישי של שנאה לדוד, וכל מגמתו היא להוריד את דוד מגדולתו. ועליו ועל שכמותו נאמר: 'ולמלשינים ולמינים אל תהי תקווה'. [ואכן התקיימה בו ברכתו או קללתו של דוד (תהלים נה, כד): 'ואתה א-להים תורידם לבאר שחת' – אחיתופל לא השלים את ימיו, ודואג יצא מדעתו עד שתלמידיו גררו אותו מחוץ לבית המדרש].
להוציאך חלק אי אפשר- אמר שמואל לאבנר – ובאשר לשאלתו של דואג, התשובה עליה עולה מן המקרא עצמו: הכתוב אינו מסתפק במתן סיבה אחת בלבד לפסילתם של עמון ומואב , אלא הוא מוסיף ואומר (דברים כג, ה): ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהריים לקללך, לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם. ושכירות זו ודאי שהייתה רק בידיהם של הגברים.
[שמעתי פירוש נאה המסביר את הקשר שבין שני הטעמים שמונה הפסוק: כאשר הכתוב צווח ואומר שהסיבה היא: על אשר לא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, מתעוררת השאלה, אולי באמת לא היו להם די אמצעים כספיים להשביע ולהרוות את כל בני ישראל אנשי המדבר, ארץ לא זרועה. לכן מוסיף הפסוק את הסיבה השנייה המוכיחה שאף הסיבה הראשונה הייתה ממניעים שליליים: ואשר שכר עליך את בלעם – אם היה להם די ממון לשכור את בלעם, הם לא יכולים לטעון שלא היה להם די ממון כדי לתת לבני ישראל לחם ומים…
כזה הוא היצר הרע: כאשר פונים לאדם בבקשה להתנדב לטובה ולדבר מצווה – הוא מתנצל שאין לו כסף לתרום שכן הכנסותיו מעטות, ה' יעזור שתהיה לו פרנסה טובה יותר. אך כאשר ההוצאה הכספית היא לדבר הרשות – לפתע הוא מוצא כסף אפילו אחרי שעות הסגירה של הבנקים… זהו שאומר הקב"ה: לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה או קטנה. אם אין לך בשביל עצמך – אז עבורי גם שלא יהיה. אך אם יש לך בשביל עצמך – למה אין לך עבורי? ולכן: "חציו לה' וחציו לכם" – ולא "מיעוטו לה' ורובו לכם"].
אות לטובה
לאור פסיקתו של שמואל ובית דינו לא היו עוררין על כשרותו של דוד. מסיימת הגמרא ואומרת (יבמות עז, א): "פתחת למוסרי – אמר דוד לפני הקב"ה רבונו של עולם שני מוסרות שהיו עלי פתחתם, רות המואביה ונעמה העמונית. דרש רבא מאי דכתיב (תהילים מ, ו) "רבות עשית אתה ה' אלהי, נפלאותיך ומחשבותיך אלינו" – אלי לא נאמר אלא אלינו, מלמד שהיה רחבעם יושב בחיקו של דוד ואומר לו עלי ועליך נאמרו שתי מקראות הללו".
שני כבלים שבהם היה רחבעם (בנו של שלמה) אסור נפתחו על ידי ההלכה שנקבעה בבית המדרש: "עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית". האחד של רות המואביה שמצאצאיה היה דוד סבו, והשני של אמו נעמה העמונית.
אם כן, כעת נבין את תפילתה של נעמי: "יתן ה' לכם, ומצאן מנוחה". שכן מה עמד לזכותו של דוד וביתו? בזכותם של שתי האותיות י' י' – שהם שם ה' – שניתנו למלים עמון ומואב והם נכתבו 'עמוני' ו'מואבי' בלשון זכר, מצא דוד מנוחה והכשירו אותו לבוא בקהל. וזהו שאומר דוד לה' (תהלים פו, יז): "עשה עמי אות לטובה" – האות י' שהוספת למילה מואב לטובה, בגינה "יראו שונאיי ויבושו".
לכנה שובנה
במסכת יבמות (מז, א) אומרת הגמרא: "גר שבא להתגייר בזמן הזה, אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר? אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין ויסורין באין עליהם?". שלא כדתות אחרות היהדות אינה עושה נפשות להמרת דת, והיא מקבלת גרים רק אם כוונתם שלמה, ולא לשם רישום פורמאלי בלבד.
ממשיכה הגמרא: "ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני". כיון שמי שיש בו מידות רחומות אלו בידוע שהוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ולכן ראוי להיכנס תחת כנפי השכינה. וסימנם גב"ר: גומלי חסדים, ביישנים, רחמנים.
"ומודיעין אותו ענשן של מצוות. אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב – ענוש כרת, חללת שבת- ענוש סקילה".
ומסיימים בטוב, כאמור 'לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת': "וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים".
כפי האמור בהלכות גרות כך נהגה נעמי עם רות: שלוש פעמים נזכר בפסוק שהיא אומרת להן 'שֹּׁבְנָה', כנגד שלוש הפעמים שדוחים את הגר, ורק אז אם הוא עדיין מתאמץ להתגייר מקבלים אותו.
ואכן רות לא נכנעה להפצרותיה של נעמי והשיבה לה: אַל-תִּפְגְּעִי-בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ. גם אם תכריחי אותי לעזבך, אני אשוב ואשיג אותך מאחרייך ואשמור את צעדייך לכל מקום שתלכי.
סכנות הדרך
כאמור, לאחר שמקבלים את הגר מודיעים לו את המצוות ועונשיהם. כך נהגה אף נעמי: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה – אמרה לה: אסיר לן תחום שבת – 'באשר תלכי אלך', אסיר לן יחוד – באשר תליני אלין, מפקדינן תרי"ג מצות – 'עמך עמי', אסיר לן עבודה זרה – 'וא-להיך א-להי', ארבע מיתות נמסרו לב"ד – 'באשר תמותי אמות', שני קברים נמסרו לב"ד – 'ושם אקבר' "(יבמות, מז, ב).
האלשיך הקדוש מבאר, שנעמי הזכירה מכל המצוות דווקא את תחום שבת ואת איסור ייחוד, כיון שאלו הם הסכנות שעמדו בפניהם. בהיותם בדרך ללא עירוב תחומין, חששה נעמי שהיא תחלל את השבת ותעבור על הציווי 'אל יצא איש ממקומו'. לחשש זה של נעמי עונה רות: 'באשר תלכי אלך' – אני אמדוד את צעדייך ואלך בעקבותיך, לפי איך שתנהגי כך גם אני אנהג. חשש נוסף שהיה בלבה של נעמי הוא, כיון שהיא צעירה שמא היא תתפתה להצעות של מארחים בדרך ללון עמם וכך תעבור על איסור ייחוד. אף על זה עונה לה רות: 'באשר תליני אלין' – איתך אישן ולא עם אחר.
באשר תלכי אלך
פירוש אחר מייחס שאלה זו של נעמי לתודעה הנפשית שבה נגשת רות להתגייר: כידוע, האדם צריך לתקן את עצמו כדי שהוא יהיה כלי הראוי לברכה. כאמור (שמות כה, ח): ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל (ראשית חכמה שער האהבה פ"ו). ואומר (הושע יא, ט): בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר.
גם אם רות תקבל על עצמה שמירת מצוות מעשיות, אין זה מעיד על שינוי פנימי של הדעות והמחשבות. יש אדם ש'מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו', אך יש שמקיימים מצוות 'מצות אנשים מלומדה' ולא מתוך מודעות.
הכתוב אומר (קהלת יב, ה): "כי הולך אדם לבית עולמו", העולם הזה הוא זמני וחולף. כאמור (תהלים לט, יג): כי גר אנכי עמך תושב ככל אבותיי. לשון המשנה בפרקי אבות (פ"ג מ"א): "עקביא בן מהלאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה – דע מאין באת, ולאן אתה הולך". למה נקט התנא 'הולך' בלשון הווה שממנו משמע כאילו הוא הולך עכשיו, דקדוקית נכון יותר היה לומר 'ולאן תלך' בלשון עתיד. אלא שמרגע שהאדם בא לעולם, מיד הוא כבר הולך למקום עפר.
זהו שאומר שלמה (קהלת ז, א): ויום המוות מיום היוולדו. יום המוות מתחיל משעה שאדם נולד. המוות לא מתחיל אחרי 120. חיי האדם הם כמו מיכל דלק שהולך וכלה, משעת הלידה מתחילה שעת המוות. וזרח השמש ובא השמש (קהלת א, ה), הבסיס לאמונה הוא שחיי האדם בעולם אשר תחת השמש הם ברי-חלוף ומהווים מבוא ופרוזדור לעולם הבא.
זוהי שאלתה של נעמי אל רות: אמנם מצוות מעשיות את מקבלת על עצמך, אך האם את מקבלת גם את האמונה בעולם הבא? עונה לה רות: באשר תלכי אלך. יודעת אני שהעולם הזה הוא זמני ומוליך אל העולם הבא, שהוא רוחני ונצחי. אמרו חז"ל (ברכות יז, א): עולם הבא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה.
עמך עמי
מובא בזהר שבשעת פטירת האדם כשנשמתו עולה למעלה משפחתו וקרוביו באים לקבל את פניו. אומרת לה נעמי לרות: כאשר אני אגיע לעולם הבא אפגש עם יהודה אלימלך ובועז, חוששת אני מי יקבל את פנייך? משיבה לה רות: 'עמך עמי' אלו שיפגשו אותך ויקבלו את פנייך יקבלו אף אותי. הראשונים הם אברהם ושרה, אביהם ואמם של גרים, שאברהם גייר את האנשים ושרה את הנשים. כאשר הם יצאו, אחריהם יצאו גם כל האבות והאמהות ומשה ואהרון אף עימהם. על דרך שאומרים חז"ל (הובא ברש"י שמות יז, ח): כיון שיצא משה לקראת חותנו יצא עמו אהרון, כיון שיצא אהרון יצאו שבעים זקנים, ומי הוא שרואה אותם יוצא ולא יצא?
ואלוקייך אלוקיי
מובא בגמרא (כתובות קד, א): "שלוש כתות מלאכי שרת מקבלות את האדם לאחר פטירתו. ראשונה אומרת: יבוא שלום, שניה אומרת: ינוחו על משכבותם, שלישית אומרת: הולך נכוחו". שואל האלשיך הקדוש מהו השינוי שכת ראשונה נוקטת לשון יחיד וכת שנייה לשון רבים ואח"כ שוב לשון יחיד, הרי מדובר בנפטר אחד בלבד?
ומבאר: כת ראשונה אומרת 'יבוא שלום' – אם האדם ראוי מקבלת את פניו השכינה, הקב"ה ששמו 'שלום'. 'ינוחו על משכבותם' – אם לא השכינה, מקבלים אותו נשמות הנפטרים. 'הולך נכוחו' – אם גם לא הנפטרים, הנשמה שלו עצמה היא שמקבלת את פניו.
שאלתה של נעמי לרות הייתה: לאיזו כת את שייכת, האם הקב"ה יפגוש בך בשעת הפטירה בבחינת 'מיתת נשיקה'? ענתה לה רות: 'ואלוקיך אלוקי', אף אותי תקבל השכינה.
כי המוות יפריד ביני ובינך
מוסיפה רות ואומרת לנעמי: 'כה יתן ה' לי וכה יוסיף', חלקי בגן העדן אף יהיה רב משלך. שכן כאשר בני ישראל אמרו 'נעשה ונשמע' היה זה על התורה שבכתב, אך את התורה שבע"פ לא אבו לקבל, עד 'שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים תורה – מוטב, ואם לאו – כאן תהא קבורתכם'. כמו אב שרוצה את טובת בנו ומאכיל אותו בכפייה, אף הקב"ה כפה עלינו לקבל את התורה. בתקופת מרדכי ואסתר כאשר הילדים "בגרו" נאמר 'קיימו היהודים את אשר החלו לעשות', קיימו מה שקיבלו כבר.
מפרש החת"ם סופר שזוהי כוונתה של רות בדבריה לנעמי: 'כי המוות' – כיון שבני ישראל קיבלו את התורה מאימת המוות, ואילו אני ברצוני הנני מצטרפת לעם ישראל, לא בעבור רוב טובה ולא מפחד. לכן הבדל זה 'יפריד ביני ובינך' – קבלת התורה של בני ישראל בכפייה, תפריד בינינו בעולם הבא ותעניק לי שהנני גרת צדק שכר מרובה משלך .
המות יפריד
כאשר גר מתגייר או כאשר נדרש מעשה גבורה מיוחד מוסיפים אות אחת משם הוי"ה לשמו של האדם. כך מצינו ביתרו שנקרא יתר והוסיפו ו' לשמו. ליוסף הצדיק , הוסיפו את האות ה' כאמור: עדות ביהוסף שמו. וכן לפינחס ויהושע, הוסיפו את האות י'. רות בחרה את האות י' האות הראשונה משמו של ה', שיש בה שלמות. אם נחשב את הערך המספרי של 'רות' בתוספת האות י' = 616, ואם נפחית ממנו את הערך המספרי של 'נעמי' = 170, אזי נקבל = 446 , שווה לערך המספרי של המלה 'מות'. וזוהי כוונת רות בדבריה לנעמי : כי ה'מות' יפריד ביני ובינך – הדבר היחיד המפריד בינו הוא הערך המספרי של שמותינו, מלבד זה דבר לא יפריד בינינו.
הזאת נעמי?
וַיְהִי, כְּבוֹאָנָה בֵּית לֶחֶם, וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר, באותו היום קבר בועז את אשתו וכל העיר הייתה הומייה. וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי. בני העיר התפלאו על השינוי שחל במצבה, שכן הם ראו אותה בימי עושרה וכעת רואים אותה בעונייה, המדרש אף מתאר את בגדיהן הבלויים של נעמי ורות שעמם שבו לארץ ישראל.
בני העיר התפלאו אף על השינוי שחל בהתנהגותה של נעמי , כאשר הייתה היא בביתו של אלימלך, ברחו היא ומשפחתה מן העניים, וכעת שינתה את דרכיה ולא רק שהיא לא בורחת מפניהם, היא אף הביאה עמה ממואב ענייה נוספת, בבחינת 'עני ורש נפגשו'. מלבד חיצוניותה של נעמי שהשתנתה ללא הכר, תמיהתם הייתה מה פשר השינוי שחל בפנימיותה של נעמי. משיבה להם נעמי : אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי ה'. כאשר הייתי 'מלאה' לא הכרתי את גורלו של הדל, אך עתה כששבתי 'ריקם' הנני כבר מבינה את נפש העני. כך הוא בטבע שבעולם, אדם שבע חושב שכולם שבעים, אם הוא שמח חושב שכולם שמחים. הוא לא רגיש די הצורך לכאבם של החלשים.
'כל מה דעבדין משמיא לטב עבדין'. בזה שירדתי למואב טמונה הנחמה וצפונה הגאולה. 'מאין – יבוא עזרי'! דווקא ממקום של אין, באה הישועה. הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד, ראשי תיבות 'שלמה'. מתוך הרעה שה' הרע לי, יתגלה הטוב ותבוא נשמת שלמה שממנה תבוא נשמת המשיח.
בועז
וּלְנָעֳמִי מוֹדָע לְאִישָׁהּ, אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל מִמִּשְׁפַּחַת, אֱלִימֶלֶךְ: וּשְׁמוֹ, בֹּעַז.
נשאלת השאלה בועז שהיה צדיק הדור ממשפחה מיוחסת משבט יהודה, והכתוב מעיד עליו שהינו אִיש גִּבּוֹר חַיִל, הכובש את יצרו. 'חיל' בגימטריה 48. כנגד מ"ח הדברים שנדרשים לקניין תורה (כמובא בפרקי אבות פ"ו). וכשמו כן הוא 'בועז' – נותן עוז לה'. מדוע הוא לא הכניס את בני משפחתו מיוזמתו לביתו וכלכל אותם? מבאר האלשיך, כיון שזה עתה מתה עליו אשתו של בועז, לא יכול היה להכניס את נעמי ורות האלמנות אף הן לביתו משום מראית העין, ועל כיוצא בזה נאמר (חולין מד, ב): 'הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו'.
מידו המלאה
וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים.
שואלים הפרשנים, נעמי שהייתה ממשפחה מכובדת, מדוע נאלצה להסתפק במתנות עניים שתלקט רות משדהו של בועז? אם לא יכולה הייתה ללכת לבועז כדי שלא ירננו אחרי מעשיה, יכולה הייתה לגשת לאחד מעשירי העיר ולבקש מתן בסתר שיעמיד אותם על רגליהם, וכך לא תאלץ רות לקבץ שיבולים בשדה.
ומבארים: נעמי לא רצתה לאכול 'נהמא דכיסופא', לחם חרפה. כך אנו מתפללים: 'ואל תצריכנו לא לידי מתנות בשר ודם, ולא לידי הלוואתם, שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה'. אם כן, למה אספו הן לקט שכחה ופאה מהשדה? 'אלא מידך המלאה' – מצוות אלו הן מה שמגיע לעניים כביכול מידו של ה'. הריהם כאדם הלוקח את שמגיע לו כדין מן הביטוח או מן הסעד ואין בזה בושה. נעמי ורות הצדקניות לא רצו לקבל הלוואה או נדבה מיד אדם. הן הסתפקו בפרנסה שה' נתן להם. כמו שנאמר (ויקרא כג, כב): ובקוצרכם קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך .. לעני ולגר תעזוב אותם".
ותלך ותבוא ותלקט
וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה. סדר הפעולות בפסוק דורש ביאור: מהי ההליכה מהי הביאה ומהו הליקוט? אלא שבא הכתוב להודיענו חכמתה של רות. כאשר היא הגיעה לשדה , היא לא התחילה ללקט מיד בתחילת השדה, כיון שאח"כ כאשר היא תשוב יהיה עליה לשאת את משא השיבולים כל הדרך חזרה. לכן ראשית היא 'הלכה' ועברה את כל השדה, ורק כשהיא 'באה' וחזרה היא החלה 'ללקט' (ביאור הגר"א).
ותלך ותבוא
רש"י מפרש: "מצינו במדרש רות: עד לא אזלת אתת שהוא אומר 'ותבא' ואחר 'ותלקט'? אלא שהיתה מסמנת הדרכים קודם שנכנסה לשדה, והלכה ובאה וחזרה לעיר כדי לעשות סימנים וציונים שלא תטעה בשבילין ותדע לשוב". כאשר רות יצאה אל הדרך היא לא רצתה לאבד את דרכה חזרה ולכן היא סימנה את הדרכים המובילות לביתה.
מורי ורבי חכם יעקב ע"ה היה אומר: בני רפאל, אוי לו לעץ שאתה גודע את שורשיו. עץ ללא שורשים מאבד את יניקתו, נבול ייבול ולא יוסיף לצמוח עוד. אף הבנים שעוזבים את דרך אביהם, הריהם כורתים את עצמם מעברם ואובדים לנצח. חכם מיכאל פפיסמדוב ע"ה, שזכה לתורה וגדולה במקום אחד, היה אומר: אדם חושש מן הקללה, אך אינו חושש מחילול שבת או אכילת חמץ. ואינו מבין שהקללה אינה מזיקה כאשר הנו שומר תורה ומצות, ואילו בחילול שבת ובאכילת חמץ, במו ידיו כורת את עצמו מן העולם.
בשיר השירים (ב, יז) נאמר: עד שיפוח היום ונסו הצללים סוב דמה לך דודי לצבי או לעופר האילים. שלמה המלך מדמה את עם ישראל לצבי שהיא חיה אצילית וקלת רגלים, אך בעלת אויבים רבים המשחרים לטרף. במנוסתו של הצבי מפני אויביו בעין אחת הוא מביט קדימה, אך בעין השנייה הוא עדיין מביט לאחור. כאשר שואלים את הצבי מה אבד לך מאחור? שא את שתי עיניך קדימה. עונה להם הצבי: מאחור השארתי את אמי ואבי, את ביתי.
אויבים רבים לעם ישראל וככל שגוברת הצלחתו הם מרבים את מאמציהם להכשילו, בבחינת 'כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו'. אני בורח מפניהם של אויבים אלה, אומר הצבי, אך האם לנצח ירדפו אויבי אחריי? 'ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים', השלג הגדול עוד ימס וימי הקרה עוד יחלפו. 'כי הנה הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו', הצרות והגזרות יתבטלו וימי השלוה עוד יבואו. הנביא מייעד (ירמיה ל, י): 'ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד'.
לכן , אומר הצבי, אני מותיר עין אחת מביטה לאחור, כי אינני רוצה לאבד את דרכי חזרה אל ביתי, כאשר יהיה באפשרותי לשוב. בפרקי אבות נאמר (פ"ג מ"א): 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', מי שלא יודע 'מאין באת', לא ידע גם כן 'ולאן אתה הולך'.
מחד, אין שתי עיננו נתונות לאחור. בעין אחת נביט קדימה ונבנה לעצמנו חיים חדשים, לא נחיה לאורה של עששית שעשנה עולה כעשן הכבשן, והיא מחשבת להיכבות עם כל רוח מצויה. אבל מאידך, עין אחת נותיר עם מבט לאחור כדי לשמר את המסורת והיהדות של בית הורינו. נחיה בעולם הזה אך בל נשכח את ה' ואת העולם הבא.
הכתוב אומר: 'ליבבתיני באחת מעיניך'. אם לא נזכה להיות כולו קודש קודשים, לפחות שלא נהיה הפכו. בבחינת 'לחצאין כשרה'. לפני ירידתו של האדם לעולם משביעים אותו: 'תהי צדיק ואל תהי רשע' (נדה ל, ב). אם לא תוכל להיות צדיק לפחות אל תהיה רשע. ועל דרך לשון המשנה (אבות פ"ה): 'שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית'.
יעמוד לימין אביון
ויאמר לקוצרים ה' עִמָּכֶם. ראה בועז ברוח קודשו שהשכינה נמצאת במקום. ושיבח את הנערים על כך שהם גמלו חסד עם רות ונתנו לה ללקוט בשדה. השכינה שורה במקום בו נותנים צדקה לעני. הכתוב אומר (תהלים קט, לא): כי יעמוד לימין אביון , ואומר (ישעיה טו, ב): אל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי. העובדים עונים לבועז: יְבָרֶכְךָ ה', השכינה שרויה פה בזכותך שכן את הצדקה לעניים אנו נותנים מהשדה שלך.
מוסיף בועז ואומר לקוצרים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. לא בזכותכם הוא ולא בזכותי, אלא בזכות הנערה הזאת. שכן יותר ממה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר (ויקרא רבא לד, ח). הכתוב אומר (דברים יד, כב): עשר תעשר. ודרשו חז"ל (שבת קיט, א): עשר בשביל שתתעשר. ומסבירים דרך רמז: אם אשמאל ואימניה ואם אימין ואשמאילה. המילה 'עשר' יכולה להיכתב בשתי צורות. בשין ימנית ואז יהיה פירושה עושר. או בשין שמאלית ואז פירושה יהיה מעשר. אומר הקב"ה לאדם: אם אשמאל – אם אתה תקרא את המילה עשר שבפסוק בשין שמאלית ותתרום מכספך לעניים, ואימינה – אני אנקדה בימין ואתן לך עושר וכבוד. אך אם אימין – אם אתה תפרש את המילה בשין ימנית, וכל מגמתך תהיה רק שאתה תתעשר, ואשמאילה – אז אני אנקדה בשין שמאלית ואשאיר לך רק מעשר…
למי הנערה?
לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת. בועז אינו שואל 'מי' הנערה הזאת, אלא 'למי'? למי היא שייכת? אצל מי היא התחנכה? הגמרא אומרת (שבת קיג, ב), שראה סימנים לכך שמעשיה הם נעימים שהייתה נזהרת מגזל והיתה מתנהגת בצניעות, כל התנהגותה העידה על חינוכה הטוב.
כאמור, קודם כל שנזכה ולא נהיה תחת שאלה. ואם כבר שואלים עלינו נתפלל שיזמן לנו ה' אדם שיענה עלינו טובות. ואם העונה לא ישיב טובות, לפחות שהשומע לא יקבל את הלשונות הרעות. וַיַּעַן, בקול גדול הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים מנהל העבודה של 42 קוצרים, וַיֹּאמַר. החל לספר בגנותה של רות: נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא, היא נערה ממואב שאסורה לבוא בקהל וגיורה אינו כשר, בנוסף ותאמר אֲלַקֳּטָה-נָּא, היא בתחילה ביקשה ללקוט מעט וְאָסַפְתִּי בָעֳמָרִים, אך אספה בצד עומרים רבים. אַחֲרֵי הַקּוֹצְרִים. יש הבדל בן "אחר" ל"אחרי": 'אחר' פירושו 'ליד', 'אחרי' זה בריחוק מקום. הוא לא זקף את המרחק הרב שהיא הלכה מן הקוצרים לצניעותה, אלא לכך שכוונתה הייתה שלא יבחינו במעשי גניבתה. וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד, מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד-עַתָּה, יצאה מביתה בבוקר וטרם שבה, זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת, מְעָט. יצאנית היא שאיננה אוהבת להיות בבית. ואף הוסיף קטלנית היא שבעליה מתו עליה.
שומעים חרפתם ואינם משיבים
וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי, בועז אומר לרות, אינני מאמין לדברי הנער, אך גם אם נכונים דבריו, לזכותך ייאמר ששמעת את גנותך ולא הגבת להצדיק את מעשייך. גדול הוא שכר השתיקה.
"תנו רבנן (גיטין לו, ב): לעולם יהיה אדם מן הנרדפים ולא מן הרודפין, מן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין, ועליהם הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". אם עומדות בפנינו שתי ברירות – עדיף להיות מן הנרדפים ולא מהרודפים.
[כך אמר אברהם ללוט (בראשית יג, ח): "אל נא תהי מריבה ביני ובינך הפרד נא מעלי". הוא נותן ללוט לבחור את הדרך שבה הוא רוצה ללכת, ורק אח"כ בחר אברהם את דרכו שלו: אם אימין ואשמאילה. דבריו אלה של אברהם מלמדים אותנו פרק בפסיכולוגיה של האדם. לדוגמה, אם אתה הראשון שבוחר פרי מקערת פירות, לא חשוב מה תבחר, האדם השני תמיד יחשוב שהנך מרמה אותו. אם בחרת פרי בשל – הוא יחשוב שהשארת לו בכוונה את הבוסר, ואם בחרת בפרי בוסרי – הוא יחשוב שהותרת בכוונה את הרקוב והמתולע. האדם צריך לשאוף להיות אוהב שלום, לכן העצה היא לתת לשני לבחור ראשון וכך להימנע ממחלוקת].
וַתֹּאמֶר אֵלָיו, מַדּוּעַ מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לְהַכִּירֵנִי – וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה, רות חוששת ואומרת לבועז בענווה שמא גרותי איננה מקובלת. וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ הֻגֵּד הֻגַּד לִי – מן השמים ומן האנשים – כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ בחיי בעלך אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ אפילו אחרי שמת אשך המשכת וכבדת אותה; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. אם היית באה תמול שלשום, לא היינו מקבלים את גרותך, אך היום נתחדשה ההלכה בבית המדרש 'עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית' (ילקוט שמעוני)
ישלם ה' פעלך
יש דעה הסוברת שגרים אינם מקבלים שכר על המצוות שהם מקיימים כבר בעולם הזה. שלא יאמרו שהגיור היה לטובת הנאה ומתן שכרו בצידו. אבל לעם ישראל למוד הסבל והייסורים לא יזיק אם יהיה זכאי למעט שכר כבר בעולם הזה. לשון המשנה (פאה א, א): אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. מברך בועז גם את רות: 'ישלם ה' פועלך' – כבר בעולם הזה, 'ותהי משכורתך שלמה' – ושכר זה לא יפגע בשכר הקרן השמור לעולם הבא.
במה שונה רות משאר הגרים? אומר המדרש: 'אמר רבי חסא: אשר באת לחסות תחת כנפיו'. המדרש מצטט את לשון הפסוק, כהסבר לכך שה' ישלם פועלה של רות כבר בעולם הזה. בנוהג שבעולם 'דכאיב לה כאיבא אזיל לבי אסיא', אם אנו כ"כ רצינו בנשמת מלך המשיח היינו צריכים לצאת ולאתר אותו, אך רות מנעה מאתנו צער זה והיא הקדימה ובאה מיוזמתה ומתוך אהבה לחסות תחת כנפי השכינה. לשון הגמרא (יבמות מח, ב): "מפני מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורין באין עליהן? .. מפני ששהו עצמם להיכנס תחת כנפי השכינה…מאי קראה? ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' א-להי ישראל אשר באת לחסות".
באת לחסות
פירוש שני לפי דרכו של הגר"א: דרך כלל: 'שכר מצווה בהאי עלמא ליכא'. כמאמר הגמרא: "אשר אנכי מצוך היום לעשותם (סוף פרשת ואתחנן) – היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם ולא היום ליטול שכרן (ע"ז, ד, ב). העיקרון התלמודי גורס (ראש השנה כח, א): 'מצוות לאו להנות ניתנו'. גופה של מצווה לא ניתן עליה שכר בעולם הזה. הנך זכאי לשכר על המצווה רק על האופן שבו קיימת אותה, באיזו גישה ומתוך איזו נכונות. בצדקה נאמר (דניאל ט, ז): 'לך ה' הצדקה' – כל צדקה שניתן – מתוך מחויבותנו כלפי ה' היא. השכר שלנו נובע מתוך – 'ולנו בושת הפנים'. אם לא ביישנו את העני והענקנו לו צדקה בכבוד ובסבר פנים יפות.
הוכחה לכך ניתן להסיק מניסיון העקדה: הלא נשאלת השאלה, אם אנו לא זכאים לשכר על המצווה עצמה, מדוע אנו מתפללים בכל יום לאחר פרשת העקדה ומזכירים לה' את חובו העתיק: 'זכרנו בזיכרון טוב מלפניך'. למה אנחנו שרים בביטחון ובקול גדול בראש השנה: 'אנא זכור לי ביום הוכח, עוקד והנעקד והמזבח'? לשם מה אנו תוקעים בשופר זכר לעקדה?
[אומרת הגמרא (ר"ה טז, א): 'אמר רבי אבהו למה תוקעים בשופר של איל? כדי לזכור עקדתו של יצחק בן אברהם'. שואלים: אם המטרה היא להזכיר את העקדה, למה החזן לא אוחז בתיבה באש או במאכלת זכר לעקדה? למה דווקא שופר? התשובה היא: האם אנו יכולים בכנות לקחת את האש ואת המאכלת ולומר שה' יזכרנו לטובה בזכותם? (בדרך צחות נאמר: האם נמצא מתנדב אחד מהקהל שהיה נענה לקריאה אם החזן היה מכריז: "מי מתנדב לעלות להר המוריה לעקדה? תזכו למצוות". לא יימצא לא אב כאברהם, ולא בן כיצחק. אנו מבקשים כל יום בתפילת השחר: 'אל תביאנו לידי ניסיון'). איננו מזכירים את החרב והמאכלת ששימשו עד לעקדה עצמה, אלא אנו מזכירים לפני ה' את שנאמר לאחריה כאשר עקדת יצחק הומרה בהקרבת איל (בראשית ג, יג): 'ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו'. לכן אנו תוקעים בשופר זכר לאילו של אברהם שהיה כפרה על העקדה, ומתפללים כשם שהתבטלה גזירה זו של עקדת יצחק, כך שה' יבטל את כל צרותינו ויכפר על חטאינו].
ההסבר הוא: איננו מבקשים שכר על המצווה עצמה של העקדה. אלא על הזמן שעבר מזמן הציווי עד העקדה. כאשר אברהם אבינו לקח את בנו יצחק לעקדה נאמר (בראשית כב, ג): 'וישכם אברהם בבוקר'. הוא הזדרז לקיים את מצות ה'. אמנם דרכו ארכה שלושה ימים, ללמד שעשה את מעשיו מתוך יישוב הדעת ולא באופן נמהר. אך הוא לא התעכב מעבר לכך, אלא כבש את רחמיו ושמח בקיום המצווה ומיהר לעשותה בלב שלם כאמור בפיוט: 'עין במר בוכה ולב שמח'.
פעמיים אומר הכתוב: "וילכו שניהם יחדיו". בפעם הראשונה יצחק לא ידע על העקדה, ובפעם השנייה הוא כבר ידע עליה. ובכל זאת הם הלכו 'יחדיו' באותו האופן ובאותה הנכונות. אף כאשר נצטווה אברהם ע"י המלאך 'אל תשלח ידך אל הנער', הוא נזקק לציווי כפול שמא רמייה יש כאן, שלא כמו בציווי הראשון שהיה די לו בציווי בודד.
הכתוב אומר (הושע ו, ב): "יחיינו מיומיים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו" – עם ישראל מבקש מה' להחיותנו בזכות הכוונה והלב הטוב ומסירות הנפש שגילו אברהם ויצחק במשך היומיים שקדמו לעקדה בלכתם בדרך יחדיו. אך בכל מה שקשור לגופו של עניין ולגופה של מצווה אנו מבקשים שה' ישמור לנו זכות זו של ה"יום השלישי" שהוא יום העקידה, לימות המשיח ולחיי העולם הבא. כאמור (ישעיה סד, ג): עין לא ראתה א-להים זולתך יעשה למחכה לו, ואומר (תהלים לא, כ): מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך.
עניין זה אנו מדמים למעשיה של רות, ולכן אומר לה בועז: 'ישלם ה' פעלך' בגלל 'אשר באת לחסות תחת כנפיו'. היות שעזבת את בית אביך ואמך ובאת מרצונך הטוב לחסות תחת כנפי השכינה, על כך כבר ישלם ה' פעלך. שכר גוף המצווה שמור לך לעולם הבא, אך השכר על 'אשר באת לחסות' מתוך כוונה ונכונות ורצון טוב, את תקבלי כבר בעולם הזה.
נשמה גדולה
וַתֹּאמֶר לָהּ, נָעֳמִי חֲמוֹתָהּ: …הֲלֹא בֹעַז מֹדַעְתָּנוּ… הִנֵּה-הוּא, זֹרֶה אֶת-גֹּרֶן הַשְּׂעֹרִים הַלָּיְלָה. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ;
כהסבר לסיומה של המגילה ננסה להשיב על שאלה עקרונית: לאחר צרות ומבחנים כה גדולים שעברו על נעמי, ביעור אחר ביעור גלגול אחר גלגול, לאחר הדרך המצרפת שעברה עם רות עד שהפכה היא ליהלום מלוטש, כיצד זה השליכה אותה נעמי לזרועות הספק והסכנה. היאך שלחה היא גרה בשעת לילה מאוחרת לעבר הלא נודע: שמא בועז יירתע מכך ולא יקבל אותה, שמא יקרא לעובדיו ויגרשו אותה. לשם מה הדרך המוזרה הזאת שהיא נקטה בה למפגש ביניהם, האם אין שדכנים בישראל?
ואכן, דוד אומר: חֲצוֹת-לַיְלָה–אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ (תהלים קיט, סב). הנני מודה לך ה', עבור אותו חצות הלילה שבו נתת לסבי בועז סבלנות ואורך רוח בשעה שהוא גילה את רות שוכבת למרגלותיו, כאמור: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיֶּחֱרַד הָאִישׁ וַיִּלָּפֵת (רות, ג, ח). אם בועז לא היה מגלה איפוק באותה השעה, נשמת דוד לא הייתה בא לעולם.
התשובה לשאלה זו היא: ככל שהנשמות גדולות ומשפיעות יותר, כאשר הן עומדות לבוא לעולם ההתנגדות להם רבה יותר. ידוע המעשה באמו של רבי ישמעאל כהן גדול שהייתה טובלת בנהר. השטן שרצה לעכב בעדה, גרם לה שתפגוש בדרכה חזרה חיה טמאה ואילץ אותה לחזור ולטבול, לאחר-מכן פגשה אדם רשע ושוב היא שבה לטבול וכן הלאה כמה פעמים [שכן לפני הזיווג המחשבות צריכות להיות טהורות ונקיות, הכתוב אומר: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם–וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, טהרת העיניים מביאה לזרע קודש]. עד שמשמים ריחמו עליה שלא תקפא בצינה ושלחו את אליהו הנביא, ויצאה מן המקוה ופגשה בו, ומזיווג זה בא רבי ישמעאל כהן גדול, שעל גדלותו ניתן לעמוד מכך שכאשר נגזרה הגזירה על עשרה הרוגי מלכות הוא זה שנשלח לעלות לשמים לראות אם ניתן לבטלה.
סיפור נוסף מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בעל ה"קדושת לוי". כאשר נשמתו עמדה לרדת לעולם איים הס"מ ואמר: "או אני או הוא". כיון שעל השטן לא ניתן לוותר שבלעדיו לא תהיה בחירה חופשית ולא יהיו שכר ועונש. לכן הקריבו עבורו שעיר לעזאזל בן שלוש הבטחות: ראשית, שרבי לוי יצחק לא ייפגש עם הבעש"ט, שנית, שיהיה נרדף ע"י המתנגדים, ושלישית, שיהיה רב קהילה. [מוריי ורבותיי, להיות רב לקהילה אף זו אינה ברכה גדולה. הכתוב אומר: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה. שררה אני נותן לך? עבדות אני נותן לך. אך מאידך צריך לדעת, אדם שמקבל עצמו להיות חייל קרבי – מקבל עליו את התוצאות הכרוכות בכך].
אם נשמות גדולות לא באות לעולם סתם כך, ומישהו צריך להקריב משהו עבורם. לא כל שכן נשמת מלך המשיח? רוח הטומאה ודאי שתתנגד שנשמה כזו תבוא לעולם. שכן לימות המשיח נאמר: 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ'.
לכן בכל השתלשלות הדברים, כמו היה זה יהלום שמסתירים אותו ומטמינים אותו באשפה כדי שלא יתגלה, כך נשמתו של מלך המשיח מגיעה בדרכים לא דרכים אל העולם. יהודה התחפש והסתיר את עצמו כאשר הוא בא לתמר כלתו, בסיפור לוט נשמתו של המשיח הגיע מתוך סדום, ואף כאן בסיפור רות הנשמה התגלגלה ע"י ביאת אלימלך למואב. כאשר נשמות גדולות באות לעולם הן לא באות בדרך הסלולה, הן מגיעות בצנעה, כדי להסתיר את ירידתם.
החסד האחרון
נעמי ידעה שאם קשרי הנישואים יהיו בדרך הרגילה והגלויה, תיכזב משאלתה ליציאת נשמת דוד מרות. לכן היא נקטה בדרך אחרת, ממנה היא תוכל לעמוד על מידת מסירות נפשה של רות, כדי לבחון האם התקוות שהיא תולה בה יתגשמו.
היא רצתה לגלות מה תהיה תגובתה של רות, צעירה כבת שלושים או ארבעים, להצעת הנישואין לבועז, שלפי הדעה המינימאלית היה זקן בן שמונים שנה. האם היא תסכים להסתכן וללכת אליו בחשאי באישון לילה? תשובתה של רות צריכה הייתה להינתן כבר היום, שכן היא ידעה שלאחר נישואיהם יסתלק בועז מן העולם.
אם מישהו רואה בקשר שבין בועז לרות עניין פעוט, או אם מישהו מפרש אותו שלא כהלכה, צריך להדגיש בפניהם עניין זה. שכן 'מגיד לאדם מה שחו – אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו'.
כמה אמהות היו מבקשות מבתן הצעירה: האם את מוכנה להינשא לאיש צדיק וחסיד שגילו כפול משלך? וכשהיו שואלות אותן בנותיהן: כמה זמן נותר לו לחיות, אמי? האם הייתה משיבה: לא תזכי לשמוח בשבת החתן שלו. כמה מן הבנות היו משיבות בחיוב?
לכן אין להצטער לא על נעמי השולחת את רות, ולא על בועז שאליו היא נשלחה, יש להצטער על המבחן בו עמדה רות ממלאת השליחות. נקל לשער מה עזים ומייסרים היו הרגשות שהיא חוותה, בת מלך צעירה הקושרת את גורלה עם אדם זקן ובא בימים שלא ימלא את שנתו. לאחר מנת הסבל והייסורים שעברו עליה, האם לא מגיע לה להקים משפחה שבה תחיה חיים מאושרים? אך רות באומץ-לב עונה: כֹּל אֲשֶׁר-תֹּאמְרִי אֵלַי אֶעֱשֶׂה, כיון שנולדתי בשביל הנשמה הזו, אעשה זאת לשם שמים ולא אחשוש מדבר. הדגש הוא הקרי: 'אליי' – היא הייתה נכונה לעשות זאת, למרות שזה היה כרוך בוויתור אישי.
ואכן כך אמר לה בועז לרות: בְּרוּכָה אַתְּ לַה' בִּתִּי–הֵיטַבְתְּ חַסְדֵּךְ הָאַחֲרוֹן מִן-הָרִאשׁוֹן: לְבִלְתִּי-לֶכֶת, אַחֲרֵי הַבַּחוּרִים אִם דַּל, וְאִם-עָשִׁיר. בנוהג שבעולם וזוהי גם הדרך הראויה, שהאישה מעדיפה להינשא לצעיר בן גילה, אף אם הוא אינו עשיר. התנהגותה של רות שבאופן יוצא דופן – שלכן התנהגות זאת נקראת 'חסד' – ניאותה להינשא לבועז ולא לאחד הבחורים, מעיד שמעשיה היו לשם שמים להקים את שם המת, ולכן ראויה הייתה להביא את נשמת דוד לעולם. בזכות מסירותה זו, שכן לא נישאה רות שוב לאחר פטירתו של בועז, זכתה רות 'אמה של מלכות' שהאריכה ימים וראתה בנים ובני בנים עד שישבה לצד כיסאו של שלמה המלך, שהיה מתייעץ עמה ומכבדה.
גאולה
לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל, וְאִם-לֹא יַחְפֹּץ לְגָאֳלֵךְ וּגְאַלְתִּיךְ אָנֹכִי.
לאלימלך היו שני אחים: שלמון וטוב. בועז היה בנו של שלמון. וכיון שטוב היה אחיו של אלימלך לו הגיעה זכות הקדימה של הייבום על פני בועז שהיה בן אחיו. אך טוב שהיה אדם חומרני ורצה לזכות רק בנחלה, דאגתו לא הייתה נתונה לנשמתו של מחלון והוא סרב לגאול את רות, לכן בועז הוא זה שגאל את רות והקים את שם המת.
שואלים: למה נתגלגלו הנישואים דרך בועז ולא דרך טוב. ומסבירים: אם הנישואים היו דרך טוב, היינו חוזרים דור אחד לאחור ביחס לבועז שהיה בן אחיו של טוב, ומכיוון שהנישואים היו ע"י בועז הרווחנו דור אחד לביאת המשיח ולגאולה.
לידה
וַיִּקַּח בֹּעַז אֶת רוּת וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ; וַיִּתֵּן ה' לָהּ הֵרָיוֹן, וַתֵּלֶד בֵּן.
וכי לא היינו יודעים שאם ניתן לה בן קדם לו הריון? אלא 'הריון' בגימטריא רע"א. שהם תשעה חודשים מלאים, כדי שלא יצא עליה שם רע וידעו כולם שמבועז נתעברה ולא קודם לכן.
וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר. מדוע השכנות הם שנתנו לו את שמו? מכאן נלמד שבועז כבר לא היה בין החיים. וכאשר פנו לרות שתקרא לילד את שמו, אמרה להם שסבתו היא שתחליט, וכשפנו לנעמי היא הפנתה אותם חזרה לרות אמו של הילד, עד שהם נאלצו לבחור בעצמם שם לילד. לוואי, שירבו חמה וכלה כזו בישראל, שהכלה אוהבת את חמותה והחמה מכבדת את כלתה.
יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי, הקב"ה עשה נס לנעמי שמתו עליה שני בניה, ולאחר לידת עובד נכדה יכלה אף היא להניקו והוא היה לה כבן, להודיע שייחוסו של עובד הוא כשר וטהור.
סיום
וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת-עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת-יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת-דָּוִד.
את מי שחיפשנו – מצאנו, מה שקיווינו לו – התגשם. 'מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו'. הכתוב קושר לדוד שישה כתרים: יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר, וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ (שמו"א, טז, יח). יודע נגן – משורר תהלים, 'למנצח בנגינות'. גיבור חיל – חזק ואמיץ בגופו. איש מלחמה – 'המלמד ידיי לקרב', טקטיקה מלחמתית. טוב תואר– 'יפה עיניים'. נבון דבר – מבין דבר מתוך דבר.
כל המעלות הן טובות ויפות, אך אם לא היה לו מזל מאת ה' הן לא היו שוות פרוטה שחוקה, ולכן מסיים: וַה' עִמּוֹ, שהלכה כמותו בכל מקום. כאמור: וַיְהִי דָוִד לְכָל-דְּרָכָו, מַשְׂכִּיל; וַה' עִמּוֹ (שם, יח, יד). כן יהי עמנו תמיד.
זכתה רות ונתקיימה בה הברכה: יְשַׁלֵּם ה', פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה. שלמה – מרמז לשלמה המלך. שהוא הדור החמש עשרה לאברהם אבינו, ובו 'קיימא סיהרא באשלמותא': אברהם אבינו, יצחק, יעקב, יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד, שלמה.
נחתום בפסוקים ממזמור ע"ב בתהלים: לִשְׁלֹמֹה, אֱלֹהִים–מִשְׁפָּטֶיךָ, לְמֶלֶךְ תֵּן; וְצִדְקָתְךָ לְבֶן-מֶלֶךְ. יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק; וַעֲנִיֶּיךָ בְמִשְׁפָּט. יִפְרַח-בְּיָמָיו צַדִּיק; וְרֹב שָׁלוֹם, עַד-בְּלִי יָרֵחַ. וְיֵרְדְּ מִיָּם עַד-יָם; וּמִנָּהָר, עַד-אַפְסֵי-אָרֶץ. לְפָנָיו יִכְרְעוּ צִיִּים; וְאֹיְבָיו, עָפָר יְלַחֵכוּ. יְהִי שְׁמוֹ לְעוֹלָם– לִפְנֵי-שֶׁמֶשׁ, יִנּוֹן שְׁמו וְיִתְבָּרְכוּ בוֹ; כָּל-גּוֹיִם יְאַשְּׁרוּהוּ.ֹ בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהִים אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עֹשֵׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ וּבָרוּךְ, שֵׁם כְּבוֹדוֹ– לְעוֹלָם: וְיִמָּלֵא כְבוֹדוֹ, אֶת-כֹּל הָאָרֶץ– אָמֵן וְאָמֵן!
לשון המדרש: "בועז עשה את שלו ורות עשתה את שלה ונעמי עשתה את שלה – אמר הקב"ה אף אני אעשה את שלי" (רות רבה, ז, ו). עייפנו מלצפות ולדרוש את ביאת המשיח, והיות ובמחשבה ובדיבור כבר ישנו, שנחיה ונזכה שהקב"ה יעשה את שלו והדבר יתגשם אף במעשה.
