פרשת 'בהעלותך'
ענווה והשראת השכינה
כאשר דיברו אהרון ומרים על משה רבנו, מעידה התורה: "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". מיד לאחר מכן הוכיח הקב"ה את אהרון ומרים והפליא את מעלתה שלנבואת משה: "לא כן עבדי משה… פה אל פה אדבר בו… ותמונת ה' יביט".
מכאן למדנו, שמשה זכה לדרגה הגבוהה של נבואתו מכוח מידת הענווה שלו. בגמרא מנויה הענווה בתוך עוד מעלות נוספות המביאות להשראת הנבואה "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור, ועשיר ,וחכם ,ועניו"; ועם זאת, מכיוון שהתורה מציינת באשר לנבואת משה רק את הענווה, משמע מזה שהזיקה בין הענווה לנבואה גדולה משאר המעלות.
מובא במשנה באבות "הוי שפל רוח בפני כל האדם" שצריך להיות ענו ושפל מאד לפני כל אדם ואדם. שפלות רוח היא דרגה שונה מענוה. בענוה מכיר האדם במעלותיו, אך אינו מחזיק טובה לעצמו. בשפלות הרוח האדם מכיר בחסרונותיו ועל כן משפיל הוא את עצמו. דהיינו, לא רק שאינו משפיל את חברו, לא רק שמכבד את חברו, אלא מרגיש שפל ממנו. מדת שפלות הרוח עוזרת לאדם להינצל מטמטום הלב, כי ברגע שאדם ניצל ממדת הגאוה ומגסות הרוח של הסטרא אחרא, הוא יכול לפתוח לבו לעבודת ה'.
וידוע הסיפור שאדמו"ר הזקן נתן דוגמא מוחשית לקיום ציווי זה של והוי שפל רוח בפני כל האדם:
פעם אחת נכנס אל אדמו"ר הזקן אדם שעבר על כל מצוות התורה כולה, ואדמו"ר הזקן התאמץ והתייגע בכל כחו לקיים מה שנאמר: והוי שפל רוח בפני כל האדם ממש עד שמצא שבעה דברים, שעבריין זה טוב ממנו, וכל כך שמח והתרגש על שקיים מאמר חז"ל.
אדמו"ר הזקן מדגיש: והוי שפל רוח בפני כל האדם ממש -הדגש על המלה כל, שזה כולל גם את הקל שבקלים. ולמה צריך אדם להשפיל עצמו לפני קל שבקלים? כי אפילו קל שבקלים טוב ממנו, שהרי הבינוני נמצא במקום אחר והקל שבקלים נמצא במקום אחר – מקומו הגשמי והרוחני של הקל שבקלים גורם לו לחטוא… וכל אדם צריך להתקדם בעבודת ה' ממקומו, ואם כל אחד ממקומו לא מתאמץ מספיק להתקדם, אשמתו של מי גדולה יותר? לא של מי שיודע תורה ורוצה בקרבת ה'?!…
והעיקר, שצריך להיות שפל רוח באמת לאמתו – שלא ישפיל אדם עצמו רק בחיצוניות התנהגותו, על ידי שמכבד את זולתו; אלא שירגיש באמת שחברו נעלה ממנו, ואילו הוא שפל מזולתו. זהו ציווי מהתורה, והתורה אמת ודורשת אמת, שכך הוא צריך להרגיש בפועל ממש.
אך זהו מצב השפל, אך כיצד יכול אדם היודע את מעלותיו להיות עניו מאוד מכל האדם?
בעניין זה יש שלוש דרגות:
הדרגה הראשונה : יודע מעלת עצמו,אך הוא עושה חשבון, כי מעלותיו אינן צריכות להביאו לידי גאווה,שכן כישרונותיו ומעלותיו ניתנו לו מאת הקב"ה, ואילו היו אותם כוחות וכישרונות ניתנים לאדם אחר,אפשרי הדבר שהלה היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.
דרגה שנייה: תחושה זו שאילו הכוחות והמעלות שניתנו לו היו ניתנים לזולת, היה הזולת מגיע לדרגה גבוהה יותר אינה באה אצלו מצד חשבון שכלי וכאפשרות בלבד, אלא מכיוון שהוא עניו ובטל באמת, ברור לו לחלוטין, שאילו היה הקב"ה נותן למישהו אחר את הכוחות והתכונות שהעניק לו, ודאי היה מגיע לדרגה גבוהה יותר.
הדרגה השלישית: היא הענווה הגורמת לאדם שנמצא בדרגה גבוהה ביותר לרדת ולהתעסק גם עם אנשים פחותים, וגם מי שברור לגמרי שהוא ירוד ביותר.
ענווה מסוג זה מצאנו אצל הקב"ה: "במקום גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". הענווה מתבטאת בכך, שהקב"ה יורד ומשפיל את עצמו אל העולמות והברואים השפלים ומשגיח עליהם.
מכיוון שהענווה גורמת להשראת השכינה על האדם, הרי השראת השכינה באה על פי שלושה דרגות הללו. הענווה ולפחות בדרגה הראשונה הוא התנאי הבסיסי להשראת השכינה, ואם אין לאדם לכל הפחות ענווה זו, אי אפשר שתשרה עליו השכינה.
למעלה מזה היא דרגת הענווה שעליה נאמר "ענווה מביאה לרוח הקודש". דרגת 'רוח הקודש' היא למעלה מסתם 'השראת השכינה', ולכך אפשר להגיע רק על ידי ענווה עמוקה יותר. הדרגה השלישית של ענווה מביאה לשלמות השראת השכינה, עד שהאדם מתאחד לגמרי עם האור האלוקי.
הרב אברימי מיכאלשוילי הי"ו מלוד
