פרשת 'שלח לך'
ריגול מטרות, וכישלונות:
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם: (ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה' כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: (במדבר פרק י"ג)
וברש"י: כֻּלָּם אֲנָשִׁים – כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות ואותה שעה כשרים היו:
הסיפור ידוע. ועדות חקירה חוזרות וקמות לאורך כל הדורות. מה קרה שם? למה?
ולמה תמיד לנו? הרי יכלו לצפות את זה מראש שישלחו אנשים והם ילכו ויבואו ויגידו..?
הסיפור נראה כתקרית מצערת אבל הרי זו גדולתן של 'סיפורים גדולים'- שאתה חשש הם נצחיים.
בחרתי בשתי פרשנויות (ה"שפת אמת" מעולם החסידות וספר הזוהר) המנסות לעמוד על ולהבין את התסבוכת של מבנה הסיפור, אשר הרבה פעמים מתחוללת על רקע הפער שבין הרצון, לבין קולות אחרים הנדחקים אבל עדיין רוחשים, ועל הפער שבין החלום למציאות ואי הבנה לתהליך הנדרש במעבר בין האחד לשני.
שפת אמת במדבר פרשת שלח
יש להבין עניין שליחות המרגלים. ובאמת מצינו בדרשות חז"ל כמה טעמים על שהות בני ישראל במדבר ארבעים שנה. השפת אמת שואל: לכאורה הייתה סיבה מדוע עם ישראל נזקק לשהות של ארבעים שנה במדבר, גם ללא צורך בעונש, אם כך מדוע שלח משה מרגלים עכשיו והרי העם היה צריך עוד זמן לתהליך לפני כניסתו לארץ?
וכתיב לכל זמן ועת כו' שהיה עת מיוחד להכניסם לארץ ישראל. ולכל דבר בעולם הזמן שלו.
אבל כתיב תחת השמים. אכן למעלה מן תחת השמים יש חפץ בלי עת. (עונה השפת אמת, אכן נכון, יש דברים שצריכים להתנהל על פי הזמן הראוי להם בעולם, אבל יש גם מצבים שאם אתה נוקט בהם עמדה שהיא 'מעל הטבע' , אזי המציאות נענית לך אף היא למעלה מהטבע. בעולם של ה"למעלה מהטבע", הזמן לא משחק תפקיד. ישנם זמנים ותקופות שבהם האופן הראוי הוא התנהגות שמעל הטבע, שבו אינך מתנהל על פי החוקיות של העולם הזה. יש תקופות של שינוי, שבהן נדרש 'דילוג' והבנה שהמציאות מתנהלת לפעמים לא רק בגדרי סיבה ומסובב.
וכן היה מדרגת בני ישראל במדבר שהיו למעלה מן הזמן. לכן היה בכחם לכנוס בלי עת שנתקן מצד הטבע. (כל התנהלות בני ישראל ביציאתם לחרות הייתה מעל ההיגיון והטבע).
ולכן המרגלים הבינו כי אין העת מיוחד להכניסם וזה הי' אמת כנ"ל. (המרגלים לא טעו מנקודת מבט של ההיגיון. הם לא שיקרו, אבל הבעיה הייתה שהם לא היו מוכנים 'לקפוץ' למערכת אחרת שמעל הטבע אשר לשם כך נדרשת אמונה:)
אעפ"כ היה להם להאמין בהבורא יתברך, כי היו נכנסים.
וזה שאמרו יהושע וכלב: טובה הארץ מאוד כו' אם חפץ בנו ה' והביא כו'.
פירוש: כי אם שלא נתקן עדיין הארץ, אבל כאשר יכניסם הבורא יתברך, תתרומם ותתעלה הארץ למעלה מהטבע והזמן כנ"ל: עד כאן ההסבר הראשון: אכן עם ישראל נזקק לארבעים שנה במדבר, לזמן, לתהליך, כי הם בחרו לחיות על פי הנהגת הטבע, אבל הייתה גם אפשרות אחרת, גם אם יבואו ויטענו שזה לא הגיוני! נכון- זה לא הגיוני!.
ולכל מי שמתקומם והקולות הפנימיים בתוכו זועקים: "טוב מאד" איננו רוצים הנהגות ניסיות, פלאיות וכיוב"ז. אכן סוד יש בדבר, זאת המורכבות של הרגע הזה בהיסטוריה- וכפי שידוע- כל כשלון או חטא שכתוב בתורה, הוא עצמו בבחינת תורה.
איתא בזוה"ק כי המרגלים חשבו הכא אנן רישין ובארעא לא נזכי להיות רישין. (חשבו המרגלים הרי כאן במדבר אנחנו ראשין ובארץ לא נהיה ראשים).
אכן לכאורה נראה כי ודאי כל מה שאמרו המרגלים היה בעבור כללות בני ישראל. וכיון שנבחרו להיות שלוחי בני ישראל ודאי היו בטלין אל הציבור, ואיך נוכל לומר עליהם שדיברו מחמת נגיעת עצמותם?
אבל נראה לבאר הענין: כי דור המדבר בכלל היו בחינת ראש. כי הדור שיצא ממצרים ושמעו הדברות בסיני הם ראשין לכל הדורות… אכן דור המדבר היו כולם בחי' רישין.
ובודאי אמת הדבר כי הכניסה לארץ היה מדריגה אחר מדריגה והם לא רצו שיפלו ממדריגת רישין כנ"ל. ודור המדבר היה להם התגלות כבודו יתברך כדמיון התגלות הנשמה בראש. ובודאי מישהוא במקום עליון קשה לו ליפול למדריגה תחתונה כמו שקשה על הנשמה לרדת למטה. (המרגלים טענו אנחנו בבחינת "ראש". איננו שייכים לעולם ההיסטורי, התהליכי המתקדם צעד צעד, מדרגה אחר מדרגה. אלא שהם לא הבינו שזה מצבו של האדם בעל כורחו בעולם הזה:)
ובעל כורחך אדם נברא. (כאן אנו נכנסים להסבר השני. יש הנהגת ראש שהיא הנהג השבה הדברים כבדרך פלא נמצאים במלוא עוצמתם מההתחלה. אתה רוצה או חולם על רעיון מסוים והכל כבדרך פלא מתרחש ללא בעיות, ויש הנהגה אחרת של "מדרגה אחר מדרגה" שבה יש סדר ותהליך לדברים, התחלה והתקדמות וכו'. החשש של המרגלים היה שאם הם עוזבים את המדבר, הם צריכים להיכנס להיסטוריה המתנהלת בהדרגה ומכך חששו).
אבל היה להם לבטל עצמם לעשות רצון הבורא יתברך. ולהבין מאמר חכמינו ז"ל יפה שעה אחת (בתורה) [בתשובה] ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא.
הרב רפאל מיכאלי הי"ו מאשדוד
