יהודי שחטא בעבודה זרה בשגגה נדרש להקריב קרבן כדי לכפר על חטאו. לעומת זה, מי שעבד עבודה זרה במזיד – דינו חמור: "כי דבר ה' בזה… הִכָּרֵת תִּכָּרֵת הנפש ההיא". בגמרא פירשו את הפסוק "כי דבר ה' בזה" גם על ביזוי התורה, ועד שהחילו אותו על "מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק". אדם שיכול ללמוד תורה ואינו לומד אותה – מבזה את התורה.
העונש המצויין בתורה על "כי דבר ה' בזה" הוא "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת", אולם במשנה בפרקי אבות מציין רבי יהושע בן-לוי עונש קל לאין-ערוך למי שאינו עוסק בתורה. שם נאמר "שכל מי שאינו עוסק בתורה – נקרא נזוף". נמצא שעונשו של מי שאינו עוסק בתורה הוא נזיפה בלבד, ולא כרת! יש שלוש פעולות ענישה שעניינן הרחקת האדם: חרם, נידוי ונזיפה. חרם הוא החמור ביותר; נידוי קל מן החרם, אך עדיין חמור למדיי; ונזיפה היא הקלה מכולן. אך גם העונש החמור ביותר, חרם, חל רק בעולם הזה ולא בעולם הבא, ואילו עונש כרת חל גם בעולם הבא. אם-כן, לאחר שהגמרא מחילה את הפסוק "כי דבר ה' בזה" על ביטול תורה, איך רבי יהושע בן-לוי קובע שמי שאינו עוסק בתורה הוא רק 'נזוף'?
ההסבר טמון בַדיוק בדבריו של רבי יהושע בן-לוי. הוא אינו מכוון את דבריו למי שאינו לומד תורה, אלא למי שאכן הוגה בתורה יומם ולילה, אך אינו "עוסק בתורה". האדם הזה לומד תורה בהתמדה ובשקידה, אך אינו עוסק בתורה. אין הוא מתייחס לתורה כאל 'עסק', ועל כך הוא נקרא 'נזוף'. בעל-עסק אינו מסתגר בחדרו וממתין שמישהו יפתח את הדלת ויבקש למכור לו סחורה. להפך, הוא קובע את חנותו במקום הומה מאדם ומשתדל לפרסם את סחורתו, שגם אם הלקוח לא יקנה אותה עכשיו, לפחות יזכור שבמקום הזה יש סחורה מסוג זה. זו צריכה להיות גישתו של יהודי ללימוד התורה – לראות בה 'עסק'.
יהודי נדרש להיות "עוסק בתורה" – לא להסתפק בלימוד עצמי או עם תלמידים, אלא ללכת למקומות שבהם מצוי ציבור ולהפיץ את לימוד התורה לרבים. זאת ועוד: כמו בעל עסק שאינו מסתפק במכירת הסחורה באותו מחיר שבו קנה אותה, אלא שואף להפיק רווחים – גם יהודי נדרש לפעול שהתורה תיצור 'רווח'. כלומר, עליו לשאוף שאור התורה יכבוש עוד ועוד חלקים בעולם ויאיר אותם באור האלוקי. על כך אומר רבי יהושע בן-לוי שמי שאינו 'עוסק בתורה' ואינו שואף להפיץ אותה ולהאיר באמצעותה את העולם – 'נקרא נזוף'. נזיפה מגיעה למי שאינו מעריך כראוי את מעלתו של הזולת, ולכן יהודי זה, שאינו מעריך אל-נכון את מעלתה של התורה, ראוי לנזיפה. כי לא דיי בלימוד התורה, אלא צריך גם 'לעסוק' בה ולהפיץ את אורהּ. (תורת מנחם)
