הרב יעקב בוטראשוילי בדברי תורה לפרשת 'שלח לך'

הרב יעקב בוטראשוילי בדברי תורה לפרשת 'שלח לך'

 

פרשת 'שלח'

שתי שליחויות של ריגול היו בהיסטוריה של העם היהודי. השליחות הראשונה היא כאן בפרשת השבוע "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". השליחות השניה כפי שאנו קוראים בהפטרת השבוע.

 

למרבה הפלא השליחות הראשונה נכשלת לגמרי עד הגיעם למצב של: "ויבכו העם בלילה ההוא" וכמו שאמרו חז"ל (תענית כט.) שבכיה זאת הפכה אחר כך לבכיה של דורות על ידי חורבן ביהמ"ק. ואילו השליחות השניה ששולח יהושע היא מצליחה מאד ומחזקת את המורל בעם לקראת כיבושה של ארץ ישראל, כש"כ: "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו".

 

והנה בשליחות הראשונה נאמר: "כולם אנשים ראשי בנ"י המה" והתורה מונה את שמותם, ואילו בשליחות השניה לא נאמר כלל מי היו השליחים, אולם חז"ל אמרו שהיו אלה 'פינחס בן אלעזר' ו'כלב בן יפונה'(תנחומא שלח א).

ועוד מבארים חז"ל ושואלים: למה נאמר: "שנים אנשים מרגלים חרש לאמר"  הרי כל המרגלים הם תמיד 'חרש' ואם הם לא הולכים 'חרש' הם אינם יכולים להיות מרגלים.

ועל כך אמרו במדרש  רבה: מלמד שעשו עצמן קדרין והיו צווחין הרי קדרות, מי שירצה יבוא ויקנה' וכו'.. והיינו עשו עצמן כאחד העם אנשים פשוטים בלתי חשובים שאפ' בעיני עצמם אינם נחשבים, ככלי חרס שאין בו ממש.

 

חידושי הרי"ם מבאר למה דוקא כחרס? כי הלכה היא שאין כלי חרס מקבל טומאה, אלא רק מתוכו ולא מבחוץ, שכן כל חומר הוא בעל חשיבות מסויימת בפני עצמו וע"כ יש לו חשיבות וערך, פרט לזה שהוא עשוי לשמש בית קיבול לדבר מה. וע"כ חשיבותו מצטמצמת רק בתוכו.

ואכן אותם מרגלים שנשלחו ע"י יהושע בן נון ידעו היטב מה עלה בסופם של המרגלים אשר שלח משה. מאחר שלא בטלו עצמם וביקשו ללכת אחר תאוות ליבם ורצון שכלם. משא"כ שלוחי יהושע שמו עצמם ככלי חרס שאין להם כל חשיבות, וכל ערכם אינו אלא בזה שהם משמשים בית קיבול אך ורק למשלחם.

 

וזהו שפי' רש"י: 'חשובים היו באותה שעה', פי' שהיו חשובים מצד עצמם ולא הלכו מתוך כניעה לשולחם ולמנהיגם, אלא רק את כבודם העצמי ביקשו ולכן לא הצליחו בשליחותם.

 

מאידך, השליחות השניה היתה כולה שליחות של קודש עד שאפי' שמם של הנשלחים אינו נזכר. כי אינם חשובים לעצמם כלל ועיקר וכל חשיבותם הוא מכוח משלחם. ועניין זה רמז הקב"ה למשה כבר בתחילת הפרשה: "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" וכפי' רש"י – שלח לך: 'לדעתך, אני איני מצוה לך'. ופי' מעדני מלך': כלומר שלח באשר תשלח אך הזהר לבלי לשלוח בעלי – ה'אני' כי טבעם של בעלי גאוה, אלו שהם בחינת אני ואפסי עוד לבטל הכל וימצאו חסרונות גם בארץ חמדה טובה.

 

וכאן המקום להזכיר את מו"ר רבי חכם רפאל אלאשוילי זצ"ל בדרשותיו על הפרשה היה מספר סיפור חסידי המלמד מוסר השכל. שפעם אחת ראה אדמו"ר הזקן את נכדו אדמו"ר ה'צמח צדק' בהיותו ילד משחק עם בני גילו במשחק עליה על קרש, וכל הילדים עלו ומעדו והוא לא מעד, ומיד קרא לו סבו ואמר לו איך הצלחת לעלות ולא מעדת כמו כולם. ואז אמר לו נכדו: סבי היקר כשכולם עלו הם הסתכלו מלמעלה למטה ובכך הרגישו את כולם קטנים וכך נתפחדו, ואילו אני הייתי מסתכל רק למעלה וכך לא ראיתי אחרים ולא הרגשתי אותם קטנים. ועוד, שאני הרגשתי כמה שאעלה גבוה יותר לא אגיע לשמים וזהו סוד הצלחתי.

 

ומכאן יש לנו ללמוד את שליחותינו בעוה"ז בשמירת תורה מצות ומעשים טובים והכל ע"י (ענווה והכנעה) 'ויתורו את ארץ כנען' שנא': "וענוים יירשו ארץ והתענגו על רוב שלום" (תהילים לז-יא) ועי"ז יקרבו קץ הגאולה שמרומז באותיות 'את ארץ כנען' גמט' 'קץ', ונזכה לקץ הגאולה ע"י 'שלח אורך ואמיתך' שהם  משיח בן דוד ואליהו הנביא אשר יבשר הגאולה ענוים הגיע זמן גאולתכם בבי"א.

 

הרב יעקב בוטראשוילי הי"ו מלוד

 

 

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*