פרשת ויקהל פקודי
נדבות למשכן
בפרשתינו מספרת התורה כיצד הביאו כל ישראל, אנשים נשים וטף נדבות למשכן. בנדבת מחצית השקל היו הגבלות: בסכום הנדבה – היה צריך להביא מחצית השקל בדיוק (העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט) ובמתנדבים – במחצית השקל השתתפו האנשים בלבד ודוקא כאלה שהם בגיל עשרים שנה ומעלה, משא"כ בנדבות למשכן שבהם לא היתה כל הגבלה, כל אחד יכל לתת כפי שרצה וגם המתנדבים יכלו להיות אנשים או נשים בין קטנים ובין גדולים.
הרבי מליובאוויטש מסביר שהטעם הפנימי לכך שבנדבת המשכן השתתפו כל בני ישראל הוא, שעשיית המשכן היתה כפרה על חטא העגל שהיה חטא כללי שפגם בכל כלל ישראל אפילו בילדים קטנים. על כל העבירות אין קטנים נענשים מלבד על חטא עבודה זרה. בעיר הנידחת שחטְאַה הוא עבודה זרה נענשים כל תושבי העיר וגם הטף, וכיון שחטא העגל פגם בכל בני ישראל על כן גם בתיקונו היו צריכים להשתתף כולם. אבל, עדיין לא מובן, מחצית השקל הרי היתה גם כפרה על חטא העגל אם כן, מדוע השתתפו במחצית השקל רק אנשים מבן עשרים שנה ומעלה ואילו לנדבות המשכן השתתפו כל בני ישראל? בהכרח לומר שבתיקון חטא העגל היו שני חלקים: חלק אחד של התיקון נפעל ע"י עבודת הגדולים והחלק השני ע"י עבודת כל ישראל.
חטא עבודה זרה אין פירושו דווקא כפירה לגמרי בהקב"ה ח"ו, כי אם גם מחשבה שכאילו מצויים כוחות עצמאיים מלבד הקב"ה, בדקות יותר עניין עבודה זרה הוא – לא רק המחשבה שיש כוחות מלבדו אלא גם שישנה מציאות כל שהוא מלבדו.
הניגוד לעבודה זרה הוא אחדות ה' לחוש ולהרגיש שאין עוד מלבדו כפי שנאמר 'אל עולם' לא 'אל העולם' שפירושו שהעולם הוא מציאות והקב"ה שליט עליה כי אם 'אל עולם' – כל מציאות העולם,
היא רק הארה, כח של אלוקות. הרגש זה מעורר אצל האדם את העבודה של 'וכל מעשיך יהיו לשם שמיים' כיון שמונח אצלו שהקב"ה אינו רק בעה"ב על כל העולם (כלומר שהעולם הוא מציאות לעצמה והוא שליטו עליו) כי אם כל מציאות העולם עצמו היא רק הארה וכח אלוקות, הרי הנהגתו היא באופן שכל מעשיו הם לשם שמים, לא זו בלבד שהוא מוותר על ענייניו השונים בגלל ציווי ה' אלא שמלכתחילה אין אצלו עניינים משלו הכל לשם שמיים. ולפיכך היה המשכן כפרה על חטא העגל.
עניין המשכן הוא "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" בתוך כל אחד ואחד שהקב"ה שורה בתוך כל אחד ע"י כך שעושה מקדש מדברי הרשות שלו, ולכן עשיית המשכן היא כפרה על חטא ע"ז כי בו מתבטאת אמיתית היחוד ותכלית השלילה וההיפך מע"ז.
כדי לבוא לעבודת 'בכל דרכיך דעהו' צריך להתחיל קודם בעבודת 'וכל מעשיך יהיו לשם שמיים' מן הקל אל הכבד ומזה אפשר לבוא אח"כ לאמיתית היחוד 'בכל דרכיך דעהו' וע"י זה נעשה 'ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד' כשם שבעבודה הפרטית של כל אחד מישראל צריך להיות סדר בענייני המשכן כן הוא גם במשכן הכללי. האדנים היו יסוד והתחלה בבניין המשכן כיון שהאדנים הם רק יסוד והתחלה בבניין המשכן (בעבודת האדם היא בחינת קבלת העול של מודה אני עוד לפני התפילה וממנה מגיעים להתחלת העבודה) אין מתבטאת בהם עדיין אמיתות עומק ההבנה באחדות ה' ועל כן אינם עדיין תיקון שלם על חטא העגל כיון שאין בהם עדין שלילה מוחלטת של 'העוד' והטפל לאלוקות, לכן ההכנה צריכה להיות מצד עצם נפשו ובכל הכוחות ומזה מובן למה הובאה מחצית השקל רק מתרומה של מבן עשרים שנה ומעלה מכיון שיש להם את כל הכוחות בגלוי, ובנדבות למשכן לאחרי ההכנה שנעשה בידי שישים ריבוא מישראל שהם כוללים את כל ישראל יכולים כולם – גם פחותים מבן עשרים ונשים להביא תרומתם כפי נדבת לבם.
לעילוי נשמת הסבא רבא בנימין בן אברהם ושמחה ג'אנאשוילי
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי הי"ו מלוד
