שיעור שנמסר לאברכים ובני תורה בישבת בין הזמנים פסח תשע"ב
בענין קידוש השבת וד' כוסות בערב פסח
גמרא פסחים (דף קה:) ש"מ המברך צריך שיטעום. פי' רשב"ם או הוא או אחד מן השומעים, והוכיח כן מהסוגיא בעירובין (דף מ:) ולא פירשו טעמא דמלתא, וכפשוטו הם שתי הלכות, איכא הלכתא דהמברך צריך שיטעום.
ובתוספות (דף קו.) ד"ה זוכרהו על היין בתירוץ השני, בדין ברכה על הכוס דאוריתא – והלכתא דהמברך צריך שיטעום הוא מדרבנן לכו"ע – ההלכה של ברכה על הכוס היא להחשיב את הברכה, ולאחר מכן משום כבודו של הכוס יש דין לטעום, השומעים יוצאים ידי חובה בברכה שהיא חשובה כיון שנעשתה על כוס ואין עליהם שום דין לשתות – ומשום כבודו של כוס סגי שאחד שותה ובחידושי רבינו דוד לקמן (דף קט:) כתב שיכול לשתות גם אחר שלא יצא ידי חובה בקידוש וע"כ כש"נ.
בשיעור הטעימה נחלקו תנאים לקמן (דף קז.) והילכתא דבענין כמלוא לוגמיו, וכתבו שם בתוספות ד"ה אם דהוא רוב הכוס, והוכיחו מדרנב"י (דף קח:) דאיתמר גבי ד' כוסות והוא דאשתי רובא דכסא, וכתבו התוספות היינו כמלוא לוגמיו כדפירשתי לעיל (וכוונתו לתוספות שהבאנו לעיל) מדברי התוספות מבואר דשווה דין ד' כוסות לדין קידוש בשבת וכמו שבקידוש השבת יוצאים לידי חובת קידוש, ה"ה בד' כוסות וכן יש להוכיח לדבריהם בתוספות סוכה (דף לח.) בד"ה מי שהיה עבד או אשה עיין בסוה"ד שם שכותב ומסתמא לא תיקנו ד' כוסות, אלא כדי לומר עליהם הלל באגדה שאני הלל דפסח דעל הנס בא וכו', וכוונתם למה שהתבאר אצלינו ששוה דין קידוש השבת ודין ד' כוסות שזה דין על הברכה וטעימה בכוס כזה זה רק מלוא לוגמיו.
הר"ן בפסחים בדפי רב אלפס (דף כב:) בד"ה אם טעם מלוא לוגמיו יוצא, וכתב ומיהו הני מילי לענין ד' כסות אמרינן לקמן והוא דשתי רובא דכסא רואים שלמד שדין ד' כוסות איכא הלכתא דרוב כוס ונטה מפירושם של התוספות שפירשו שרנב"י בא לקבוע שיעור מלוא לוגמיו באדם בינוני וכדברי הר"ן מבואר ג"כ ברמב"ם הל' חמץ ומצה (פז' ה"ט) וז"ל שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות, שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת ידי חירות יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא, עכ"ל.
דינו של הרמב"ם הוא כמו שהכריע הר"ן שזה דין בשתיה בד' כוסות ולא דין על ברכה כמו שמבואר ברמב"ם הל' שבת (פ' כט' ה"ז) לגבי כוס קידוש השבת שדינו בטעימא ומלוא לוגמיו, ואין על זה חולק, וכן נפסק זה להלכה. וההבדל הוא פשוט, בד' כוסות, זה דין בשתיית היין שצריך לשתות ד' כוסות, ואילו בכוס קידוש על השבת מדאורייתא צריך לקדש את השבת. ובאו חכמים ואמרו לנו תקדש את זה ביין, וזה על הברכה. ובתוספות שהבאנו, שנראה שחלוק עם הר"ן ורמב"ם, שלמדו שלא חלוק הדין ד' כוסות צדין קידוש השבת, ואילו להר"ן והרמב"ם, חלוק הדין ד' כוסות מקידוש השבת.
וכדעת התוספות יש כמה ראשונים שסברו כמוהו, עיין במהר"ם חלאוה בסוף חידושיו בפסקי הלכות, וז"ל: ארבעה כוסות צריכין בכל אחד רביעית הלוג, בין בחי ובין מזוג ובין חדש ובין ישן, אלא שאם שתאן חי, ידי קידוש יצא, ד' כוסות לא יצא. שתאן בזה אחר זה בלא הפסקה, סדר ההגדה לא יצא. השקה מהם לבניו ולבני ביתו, כל ששתה השיעור יצא. בא כוס לפני כל אחד ואחד שיעור טעימה או מלוא לוגמיו כל שהוא עכ"ל ועיין שם דבריו.
רואים שפסק המהר"ם חלאוה שלכתחילה לא צריך בד' כוסות לכל אחד ואחד אפילו לא לחומרא וחולק על הרמב"ם וכן מדברי תוספות הרשב"א נראה שגם כן חולק על הר"ן והרמב"ם וז"ל בסוה"ד בריש ערבי פסחים ונראה להחמיר ולהצריך ד' כוסות לכל אחד ואחד והמחמיר צריך להזהר שכל אחד לא יהיה כוסו פגום דהא אמרינן בגמ' (דף ק"ה:) טעמו פגמו ופגימה שייך לענין ברכה.
יש לדון ולהסתפק דמתני' בריש פסחים (דף צ"ט:) שאומרת המשנה ולא יפחית לו מארבעה כוסות של יין ואפילו התמחוי בפשטות נראה שדוקא ד' כוסות וזה המצוה ואם פחות כגון ג' כוסות או ב' כוסות לא חייבים לעני בכלל וזה לשיטת הרמב"ם שהבאנו אתי שפיר שזה דין שתיה וצריך לשתות כוס ועוד כוס שבסוף דבר יהיה ד' כוסות של שתיה בערב פסח והתוספות הנ"ל שהבאנו שלמדו שזה דין על הברכה וזה אינו חלוק מדין קידוש על השבת אז אפילו בג' כוסות יצא לידי חובה עיין ברמ"א ובמג"א (סי' תפ"ג סעי' א') שפסקו כך שיוצא לידי חובה.
ובאמת זה מחלוקת ראשונים לקמן (דף ק"ט:) גמרא רבינא אמר ארבע כוסות תקינו רבנן דרך חירות כל חד וחד מצוה באפי נפשיה הוא. כך הוא גירסת רש"י בגמרא, אבל ברי"ף גירסא אחרת. אמר רבינא ארבע כוסות כל חד וחד מצוה באפי נפשיה. ופירוש הדברים שאין הארבע כוסות מצוה אחת, אלא ארבע מצוות, ונפקא מיניה אם אין לו אלא שלוש כוסות גם כן מצוה למישתי, מה שאין כן אם היא מצוה אחת כמו שלמד רש"י, אז מערבין זה את זה, וכך שרש"י שגרס שתיקנו רבנן דרך חירות שאדם ירגיש ארבע כוסות, וארבע מצוות. אבל ודאי שזה הכל מצוה אחת.
ועיין במרומי שדה שהביא מחלוקת זו ובאר את המחלוקת ביתר ביאור וכתב שם שלפי הרי"ף יצא לנו דין חדש שצריך ברכה לפניה לכל אחד, והביא ראיה מסוגיא בחולין, עיי"ש.
מכל מקום אם נתבונן היטב זה מה שנחלקו הרמב"ם והתוספות, שלפי הרי"ף זה דין על הברכה, ולכן יוצא חובת שלוש כוסות. וכך למד התוספות. ורש"י לא יוצא ידי חובת שלוש כוסות כי זה דין של מצוה שחלה אחר שתית ארבע כוסות וזה דין בשתיה, ודו"ק.
ונבוא עתה לברר דעת התוספות בריש פירקין (דף צט:) ד"ה לא כמו איזה צד נראה מדבריו ובאמת לפום ריהטה הנה התוספות כתבו שיש סברא שכן לדמות דין ארבע כוסות לקידוש השבת, נראה שהתוספות חזרו בהם ומסתפקים שגם בקידוש אולי צריך כל אחד ואחד. ומזה שהתוספות מסתפקים ובסוף גם כתבו להחמיר, וכוונת התוספות נראה שחילוק ארבע כוסות מקידוש השבת. וע"כ שתוספות למדו כהרמב"ם והר"ן הנ"ל ועם כל ההסבר והמהלך שאמרנו בתוספות, קשה לומר זאת, שיהיה צריך ביאור שתוספות לא יסתור עצמו מכמה מקומות שכתבו לא ככה כפי שהוכחנו לעיל. וכן אחרונים גם למדו בתוספות כך, עיין בחידושי מרן רי"ז הלוי ועיין בחידושי "מרן אבי עזרי" ומוכרח לומר בדעת התוספות שלא שונה משאר התוספות ולמד כמו התוספות הרשב"א והמהר"ם חלאוה.
ויש לעיין בדברי התוספות ובדברי תוספות הרשב"א ושאר ראשונים, שלמדו כמותם, מה באמת הסברא הזאת לדמות ארבע כוסות לקידוש השבת, הרי כמו במצה ומרור יש דין שכל אחד ואחד יאכל ומחוייב לאכול כמו שנאמר "על מצות ומרורים יאכלו" ושם אי אפשר להוציא לדיד חובה ע"י אדם אחד, אותו דבר גם בדין כוסות אי אפשר להוציא אחרים לידי חובה.
והחילוק ברור מאוד בראשונים שחילקו בארבע כוסות לקידוש השבת שפשוט הוא, שבקידוש הדין הוא לא בכוס, אלא חכמים באו ואמרו לנו שזה יהיה בכוס, אבל עיקר התקנה שם זה לקדש את השבת ותו לא. וזה מה שהתורה דורשת מאדם, ואילו בארבע כוסות עיקר תקנת חכמים היא הכוס עצמו ולשתות מתוך הכוס ותקנה זו לא נאמרה בכל השנה אלא רק םעם אחת בשנה בפסח וזה אומר שזה תקנה מיוחדת בשתית הכוס, וא"כ בשתי הדינים הללו מובן מה התוספות באמת למדו לדמות בין שני הדינים.
ונראה לבאר בעזה"י בדעת התוספות רק שקידוש השבת ביין, ואע"פ שהתקנה היא הברכה, שמקדש את השבת, בכל זאת אפשר לומר שיש דין גם ביין [ושיטה זו מובאת ברמ"א בשם הגאונים ועיין במרומי שדה כאן] בטעימה ולא יוצא ידי חובה אם לא ישתה, אבל שתיה כזאת שרק למקדש עצמו חל הדין של השתיה, אבל לשאר כל בני הבית לא. וזה הסברא לדמות דבארבע כוסות העיקר הוא הברכה, ויש גם דין בשתיה שצריך וזה מצוה לשתות וזה רק שתיה לעצמו ולא לאחרים.
ולפי"ז תתיישב לנו קושיא חזקה שהקשה הקהילות – יעקב והניח בצ"ע (בסימן ס"ד) ולקמן (דף קיז) וז"ל הסטייפלר: אך ק"ל טובא דמסגיא לקמן דך קיז. שהבאתי לעיל. מוכח דגם בהרמ"ז למד"א שא"צ כוס, הכא בליל פסח צריך מטעם דרל חירות. ולכאורה הינו דמצוה לשתות וצ"ע, עכ"ל. והרי לפי דברינו שמבואר שתוספות גם למדו שזה דין בשתיה בארבע כוסות בערב פסח לא קשה כאן קושיתו של הקהילות – יעקב.
ולפי דברינו נוכל להסביר מה שכתבנו לעיל באות ה' שתוספות אולי למדו שחזרו בהם ממה שכתב בהתחלה, לפי דברינו עכשיו זה מובן שבריש דבריהם סברו לדמות דין ארבע כוסות לשידוש השבת מצד סברא שכמו שקידוש של שבת זה דין שצריך טעימה ביין, אז זה דין על הברכה.
ובפשטות נראה שתוספות לא חזרו בהם מריש דבריהם, כי אמרנו שתוספות לא יסתור עצמו מכמה מקומות. וכן מבואר באחרונים שתוספות לא חזרו בהם.
אבל לפי הדרך שלמדנו אולי נראה לבאר שזה הפשט בתוספות. שמאחר שנקטנו בתוספות שלמדו שבקידוש השבת יש חידוש שאפילו מן התורה אני צריך לקדש, ורק חכמים תיקנו לקדש ביין ולאחר תקנת חכמים זה גם דים בשתיה כמו שנתבאר לעיל, וזה גם הסברא שתוספות רוצים לחזור בהם, גם פה כמו הסברא שבקידוש זה גם דין בשתיה אבל רק כלפי עצמו יש לו דין בשתיה ה"ה גם בארבע כוסות, שמצד הדין ארבע כוסות של פסח זה רק כלפי אחד (בעה"ב) אבל לחומרא כל אחד ואחד שותה, שגם לא מסתבר שתוספות לא הבינו שיש כזאת תקנה של ארבע כוסות ופסח שצריך לשתות לחירות, ולכן מחמירים. והרמב"ם למד שזה לדינא.
ולפי המבואר בדברינו המהר"ם חלאוה שהבאנו בריש דברינו, שלמד כהתוספות, אינו אלא שיטה אחרת מהרמב"ם ומהתוספות שכותב שלכתחילה צריך שיהיה רק לבעה"ב ולא צריך כל אחר ורחד כוס של ארבע כוסות, ולפי דבריו שפסק כן, קשה עליו קושית הקהילות – יעקב שהבאנו לעיל.
ועל דרך, וביתר ביאור שמעתי ממורי ורבי הגאון ר' שלמה אנגלנדר שליט"א שכתב הטור (או"ח סימן רע"א) ואם היו המסובין שניים וכו' ולא טעם המקדש וטעם אחר כמלוא לוגמיו, כתבו הגאונים לא יצא אא"כ טעם המקדש.
וכ"כ בה"ג והא דמשמע בעירובין דסגי בטעימת אחר. פירשו הגאונים היינו דוקא בשאר דברים שטעונין כוס, אבל בקידוש לא יצא אא"כ טעם המקדש והובאו דבריהם בשו"ע בלשון וראוי לחוש לדבריהם.
ויש לשאול שתי שאלות. א) מההסברא לחלוק בין קידוש לשאר דברים – הרי בכולהו ההלכה היא שברכה על כוס. ב) הסוגיא מדברת בדין קידוש ולא בשאר דברים, ועיין (סימן רע"ג סק"ד) יכול אדם לקדש לאחרים אע"פ שאינו אוכל עמהם וכו'.
ובגליון ר' עקיבא איגר זצ"ל כתב וז"ל: אף דהמבאר כתב לעיל (רע"א סעיף ד') דראוי לחוש לדברי הגאונים דצריך דהמקדש ישתה צ"ל דהוא במקדש רק להוציא אחרים מקרי הם המקדשים וכו' ועיין בסי' ביאור הגר"א (ס"ק ל"ה) משמע שלא כסברת הגרעא"ג ואע"פ שנראה יותר בסתמות השו"ע כדברי הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל וכגון דה צריך פירושה.
הטור יו"ד (סי' רע"ה) הל' מילה הביא תשובות הרשב"א וז"ל: וששאלת כמה שיעור טעימה גבי שאר ברכות לא בעינן מלוא לוגמיו, הכא גבי שאר ברכות לא בעינן מלוא לוגמיו, ועיין שם בט"ז (ס"ק י') שהקשה מדברי הטור (בס"ו ק"צ) גבי כוס ברהמ"ז, נראים דברי הרשב"א ששונה דין כוס קידוש השבת משאר ברכות על הכוס, כל הברכות הוא מדין אין אומרים שירה אלא על היין.
ברם, כוס של קידוש הא דרשינן, זכרהו על היין הא הלכה מיוחדת של קידוש שצריך על היין, וכיון בעי שתיה. ועין לקמן (דף קא.) ברשב"ם בד"ה אף אסבר לן הלכתא דאין קידוש אלא במקום סעודה. הטעם הראשון הוא הלכה בסעודה אי סברא הוא מדאי קבע קידוש על היין כדתניא לקמן: זכרהו על היין מסתמא על היין שבשעת סעודה הוקבע דחשיב, עכ"ל.
והא נימא דהמצוה היא הברכה ורק כדי שלא יהיה גנאי חכוס צריך לשתות, דומיא דשאר ברכות מאי נפקא – מינא לתת דין מיוחד להחשיב את היין כדאמרן דקידוש יש הלכה לאומרו על היין ששותים ולכן שתיית יין שהוא חלק מהסעודה היא חשובה. והרשב"ם פירש כן זוכרהו על היין.
כתב שו"ע או"ח (סי' רע"א סעי' ט"ו) קידש וכו' וה"ה אם נשפך הכוס קודם שיטעם ממנו יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש. ובמשנה – ברורה (סעיף קטן ע"ח) דכיון שקידש מתחילה על היין כדין וגם טעם כשיעור אע"פ שלא טעם מאותו הכוס שקידש יצא, ודווקא שלא הסיח דעתו בינתיים קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש,עד כאן לשונו.
מדברי המגן – אברהם (ס"ק ל"ב) עיי"ש בדבריו באורך, המבואר ששתיה מעכבת והרי שתיה זו לא מהני שלא יהיה גנאי לכוס של ברכה – לא מיבעיא לפי המבואר רש"י עירובין (דף מ:) שהוא גנאי לברכת בפה"ג הוא, הרי צריך לברך שנית בפה"ג, ברם, אפילו אם נפרש שהוא גנאי לכוס של ברכה, שותין ממנו – הרי שתיה זו ל"מ כלל לכוס של ברכה, וע"כ דלי תקנו כוס של ברכה אינו יכול ע"י שתיה זו.
ומ"מ יש דין שתיה עצמי וכש"נ לעיל מדברי הראשונים בזכרהו על היין אינו אלא רק דין שירה על הכוס, אלא בעי קידוש עד יין, והכוונה עם שתית יין והא מהלכות קידוש ולא מדין שלא יהיה גנאי לכוס.
ולפי"ז צ"ע מה מהני אם שותה אחד מהמסובין לפי מה שנקטו הראשונים דלא בעי שתיית כולם.
וברשב"ם (דף קה:) בד"ה ליתיביה דהאי שיטעם דקאמר לאו דווקא קאמר המברך דהוא הדין כי שתי אחרינה דטעמא משום דגנאי היא לכוס של ברכה שלא יהנה אדם ממנה לאלתר שתהא ברכת היין דבפה"ג שלא לצורך ומיירי טעים ליה אחרינה שפיר, דמי אסבר לן רש"י מאי טעמא סגי בשתית אחד מהמסובין כיון שכל הטעם שלא יהיה גנאי ובהא סגי כדי שתית חד.
ברם, לפי מה שנכתב בדברי הראשונים ואחרונים הנ"ל, סברו דהכוס של קידוש איכא הלכתא של שתיה, וע"כ כתב הרשב"ם דשתיית אחד יצאו כולן. ריהטת לשונו דשתיה דאחד מהני לכולם ומסתבר שאחד מן המסובין. מיהו דבר זה צריך פירוש – בשלום ברכה איבא הילכתא דאחד מוציא את חברו מדין שומע כעונה, אבל מהו הביאור דשתית אחד מהני לכולם וצ"ע.
בשו"ע שם (סעי' יד') הביא דיש מי שאומר דכיון שבין כולם טעמו כמלוא לוגמיו יצאו, דשתיית כולם מצטרפת. וכתב המשנה – ברורה (ס"ק ע"ג) בדיעבד הסכימו הרבה אחרונים לשיטה זו, אך שלא ישהה ע"י שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס.
ובשער הציון לא כתב מקור אלא סברא, וז"ל: פשוט דלא עדיף משאם היה מקדש בעצמו באפיקי – ים (חב' סי' ב') הקשה דלפו"ר דברי המשנה – ברורה תמוהים, דמה דבעינן שתיה תוך כדי אכילת פרס דאז שתי שתיות מצטרפות והוא שיעור בשיעור צירוף שני המעשים, וכל זה שייך באדם אחד. אבל שתי שתיות של בני אדם מה שייך לצרפם, וע"כ הני שיטות סברי דלא בעינן מעשה שתיה, אלא שיהיה בכוס מלוא לוגמיו. וא"כ א"צ שיהיה בזמן כדי אכילת פרס וצע"ג.
ונראה לומר במסובין כאשר ביחד ואחד מן המסובין שותה יין, הא מיקרי דמיבתן היתה על היין, ובדינא בזכרהו על היין סגי בהא ולא בעי מעשה שתיה בכל אחד ואחד, וזו כוונת דברח הרשב"א בשתית אחד מהם יצאו כולם כאשר השתיה שייכת למסובתן והם משתתפים במסובה הזאת, הרי זו היתה מסובה על היין ולכן, סגי בשתית אחד. ונראה שסברת הריטב"א דמהני מלוא לוגמיו ע"י צירוף הוא מחמת היסוד הנ"ל שנחשב שהיתה שתיה ע"י המסובין, והמסובין נחשבים כגוף אחד לגבי הא, זאת אומרת הדין של זוכרהו על היין הוא על המסובין ולא על אחד. ולכן כתב המשנה – ברורה דבעי מעשה שתיה ע"י הגוף שנקרא מסובין.
השתא דאתינן להכי נראה להסביר דברי הגאונים – איהו דסברי אימתי השתיה מתיחסת לכל המסובין, כאשר המברך שהתכוין להוציא את כולם. כמו שברכתו עבור כולם כך שתיתו מתיחסת לכל המסובין. אבל אם אחר שתה הרי זה שתית יחיד ואיהנ מתיחסת לכל המסובין ואינו שותה דהא מוכחא דשתיה זו אינה עבור ולשם כולם. אבל כאשר המברך אינו בין המסובין ורק מוציא בברכתו שפיר יכולים למנות אחר ששתיתו מתיחס לכולם. מיהו עדיין קשה מה תירצו הגאונים על הסוגיא שהבאנו בעירובין.
בתוספות רי"ד שילהי פסחים האריך בדין שידוש השבת על הכוס אם מן התורה וסיים שם וז"ל: ואת"ל מן התורה הוא מקדש על היין או על הפת אבל מיהו הכי אגמריה רחמנא למשה היכא דאיכא סעודה מחייב והיכא דליכא סעודה לא מחייב דמשום הכי לא מקדשים בליל יוה"כ שחל להיות בשבת. והיא כוונת דברי הגאונים דביוהכ"פ כיון דאיסור שתיה ודאי דליכא כלל דין שתיה עצמו המיוחד בקידוש ורק איכא להלכה הכללית של כוס של ברכה, דהמברך צריך שיטעום והוא כדי שלא יהיה גנאי לכוס וכלפי הוא סגי בשתית אחר וכמו שכתב רש"י.
ולמסקנת הדברים זכרהו על היין שהשתיה היא חלק ממצות קידוש וכך גם למד תוספות (דף צט:) ומה שהסתפקו בדין קידוש הוא בסברא שנתבאר האם בעי השתיה כל אחד ואחד או דלמא סגי בשתיה דאחד לא חשובי כלפיהמסובין היתה שתית יין, וכלשון הרשב"ם דעת תוספות בדין ארבע כוסות כמוש"כ לעיל, שודאי איכא מצוה בשתיה, דתקנת חז"ל היתה ברכה על הכוס של שתיה, ואם כך – הרי דמיא דין ארבע כוסות לדין קידוש השבת שגם בקידוש ההלכה היא ברכה על הכוס של שתיה כמו שנכתב. א"כ כיון שמעשה המצוה בשניהם היא אחד, השוו בתקנתם. וכמו בקידוש שתיה דחד מתיחסת לכל המסובין דהרי חטיבה אחת של תקנה ברכה עם שתיה וכמו שברכה לכולם כן השתיה מתיחסת לכולם. ה"נ בדין ארבע כוסות שהתקנה היתה ברכה עם שתיה, ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד, נראה דכוונתם דאיכא חיוב שתיה.
ואין כוונתם להחמיר אלא כוונתם דבקידוש הוא חטיבה אחת ברכה על הכוס של שתיה. ולכן בהא אמרינן כשם שהברכה היא עבור כולם כמו כן השתיה עבור כולם. אבל בארבע כוסות נראה להחמיר דהוא מצוה נפרדת של שתיה וכיון שכן יש לדון דכל מה דטעמו בפגם הוא כוס של ברכה, אבל למצות שתיה בעלמא לא שייכא דין פגימה, וזה חידשו דמ"מ צריך להזהר בדין פגימה.
ונראה להוא דבעי שתיה מכוס מסברא וגם בהא איכא דין פגימה והוא חידוש דידהו וע"כ כתבו זאת לאחר שחידשו דיש להחמיר בדין ארבע כוסות. ולפי"ז הכל מבואר כאן היטב. ותוספות מובן ומבואר, אך מה שיהיה קשה מהראיה שהבאנו לעיל שהגרי"ז כתב מחלוקת בין הרא"ש לתוספות בשם הגר"א (סימן רע"א ס"ק י"ד) שחלקו בקידושי השבת אם שתים מצטרפים לשתיה של מלוא לוגמיו או לא מצטרפים.
הרא"ש כתב שלא מצטרפים והוא דעת ריטב"א שם בשו"ע וא"כ לפי דברינו שרצינו להגיד בתוספות שזה מדין שתיה כלפי עצמו אז לא מובן כי תוספות נוקט ששתית שתים מצטרפת לקידוש למלוא לוגמיו, ועיין צ"ב שיטת תוספות אצלנו בסוגיא. וגם לפי דברי מורי ורבי ראש הישיבה הגאון ר' שלמה אנגלנדר שליט"א, הדברים לא מבוארים היטב שהרי הביא הגר"א שהרא"ש חולק על התוספות, ועיין תוספות לקמן (דף קו.) תוד"ה טעם אינו מקדש וצע"ג.
