פרשת ויקהל
ארון הברית מעצי שיטים:
"ויעש בצלאל את הארון עצי שטים" (שמות לז' א').
אין ספק כי ארון הברית הוא הכלי המרכזי והחשוב ביותר מבין כל כלי המשכן, ותעיד על כך העובדה שהוא הכלי הראשון אותו יצר בצלאל, מה גם שהיה מונח במקום המקודש ביותר בעולם. אלא שיש להתבונן בשם בו בחרה התורה לכנות אותו "ארון עצי שיטים". הרי כל המתבונן בפסוקים בפרשת תרומה וכן בפרשת ויקהל, יראה ברורות כי ארון הברית בתחתיתו היה מורכב משלושה ארונות – החיצוני מזהב טהור, האמצעי מעצי שיטים, והפנימי ביותר ששוליו היו חופים על תבנית העץ, היה עשוי גם הוא מזהב טהור. נשאלת אם כן השאלה – אם הארון בעיקרו היה מזהב טהור ואת חלק העץ כלל לא ראו, מפני מה שמו של הארון נקבע דווקא על שם עצי השיטים, הרי הזהב היה דומיננטי ונראה יותר לעין מאשר העץ שהיה נסתר מעין רואי.
רבותינו במדרש (תנחומא יא') מקשרים את עניין העצי שיטים לתורה הקדושה, עליה נאמר "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג' יח'). ובתנא דבי אליהו (זוטא סוף פרק יג') כתוב "דברי תורה הוא מגדלת את לומדיה, ונותנין קורת רוח למי שעמל בהן, ומשמחין את לבו ומאירין את עיניו". זאת אומרת שהתורה היא מגדלת בכל מצב, השאלה היא מיהו זה שלומד אותה.
וכפי המובא בגמרא (חגיגה טו':) ששמואל פגש את רב יהודה שהיה נשען על בריח הדלת בעודו בוכה, שאל אותו לסיבת הבכי. וענה לו – וכי קטן בעיניך מה שכתוב על אותם תלמידי החכמים הגדולים שיצאו לתרבות רעה, כדואג ואחיתופל שהיו ענקים בתורה – היו בקיאים בכל מנין האותיות הכתובות בכתיב מלא וחסר בתורה, והיה להם את רוחב הלב לדעת איזה דין קל ואיזה חמור והיו על פי זה עושים דרשות של קל וחומר, והסתפקו בשלוש מאות הלכות בענין מגדל הפורח באויר שהוא מההלכות החמורות בטומאה וטהרה, ועם כל זה נאמר עליהם שאין להם חלק לעולם הבא. והוסיף רב יהודה לשמואל, אם גדולים שכאלו נפלו מה יהיה אתנו.
ענה לו שמואל דע לך שמה שהגיעו לזה מחמת שהייתה בליבם טינא. ופירש רש"י (שם) "רשעים היו מימיהם". דהיינו עם כל מעלתם והשגתם בתורה, כיון שהייתה בליבם טינא והם לא עבדו על עצמם לשרש את הרע מתוכם, התורה גידלה אותם כמות שהם, התוצאה שהתקבלה היא שבמקום להיות רשעים קטנים רשעותם גדלה לממדים עצומים, עד כי הם נמנו על אלו שאין להם חלק לעולם הבא.
וחשבנו לומר בס"ד – הרי עיקר מה שהיה מונח בארון הברית אלו הלוחות ושברי לוחות. נמצא אם כן כל תוקף ועוצם קדושת בית המקדש, שורשה בתורה שהייתה מונחת בארון. ומשם יצאה הקדושה לכל העולם כולו. אף במשכן מובא ברש"י (ויקרא א' א') כי קולו של ה' יתברך היה יוצא מעל הכפורת בחלק שמבין שני הכרובים, ולא מכל חלקה העליון של הכפורת. כי הנבואה שקיבל משה רבנו מאת ה', הייתה עניינה רק לצורך ישראל להורתם ולהדריכם. וכמו שאומר רש"י (שם) "צא ואמור להם דברי כיבושין בשבילכם הוא נדבר עמי, שכן מצינו שכל לח' שנה שהיו ישראל במדבר כמנודים מן המרגלים ואילך, לא נתייחד הדיבור עם משה שנאמר "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות.. וידבר ה' אלי לאמר". כי זהו עניינו של ארון הברית בו שכנה התורה וממנו יצאה ההארה לעולם כולו. העץ הוא ממין הצומח המזכיר את הצמיחה המיוחדת שיש בכח התורה לגדל, ועל השאלה את מה מגדלים עונה כל אחד בעצמו. וזהו הרמז במה שהארון נקרא על שם העצי שיטים לומר לך שהתורה היא כח המגדל השאלה היא מהם הזרעים.
לכן לימדונו רבותינו (ויק"ר ט' ג') ש"דרך ארץ קדמה לתורה". כי הא' ב' של הכנה אישית לקנות את התורה הקדושה ולא להיות בבחינת חמור נושא ספרים, וכזה היודע להקשות מכאן לשם שזה יכול להיות חיצוני אם זה לא נובע ממקום של פנימיות, זה דרך ארץ. לכן ידוע שהיה המעשה בישיבת ראדין שהיה בחור שחילל שבת רח"ל ואמר החפץ חיים זצ"ל להשאיר אותו. לעומת זאת היה בחור שדיבר בחוצפה לטבחית של הישיבה, והח"ח אמר לזרוק אותו מהישיבה. והנה כל שומע מעשה זה מתפלא הרי חילול שבת זה בסקילה, שהוא העונש החמור ביותר בד' מיתות בי"ד, ומאידך על חוצפה לא שמענו שיש עונש כלשהו ולו הקטן, ומה המקור אם כן לפסק גורלי זה.
ביאור העניין יראה על פי דברי ר' חיים ויטאל זצ"ל (שערי קדושה ח"א ב') ששאל מפני מה לא ראינו ציווי מפורש על עניין המידות בתורה, יש אמנם מצוות ועבירות שנוגעות לעניין המידות, אך אין ציווי מפורש על לא לכעוס, לא להתגאות וכדו'. וביאר – שפגם במידות בשונה מעבירה רגילה, זהו פגם שורשי בכל השיעור קומה של האדם. הנה אם האדם מחלל שבת חלילה, הוא פוגם באיבר שכנגד החילול שבת וכן על זה הדרך. אולם מי שפגום במידות, זה פגם שורשי ומהותי יותר מעבירות. וכלשונו הזהב "ולפיכך ענין המידות הרעות קשים מן העבירות עצמן מאד מאד.. כי להיותם עיקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצוות.. ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממידות הרעות יותר מן קיום המצוות עשה ולא תעשה".
לכן כיון שכל אחד הינו המגדל והמעצים של עצמו, ראוי שניתן את דעתנו מהם הזרעים אותם אנו טורחים לגדל ולהשקות, ואם צריך (ואין מי שלא..) נאזור אומץ לשרש את העשבים השוטים, למען לא יפגעו בערוגת עבודת ה' האישית של כל אחד מאתנו.
הרב מיכאל מירוון הי"ו מלוד
