פרשת מטות מסעי
חיים בחיקו של בורא עולם:
שמעתי לא מזמן סיפור נפלא שיש בו מוסר השכל עצום הנוגע לפרשות אותם אנו קוראים בשבת זו. אב ובתו טיילו להם על גשר, שבאמצעו היה שלב קשה אותו לא ניתן היה לעבור בהליכה רגילה. פונה האב אל בתו ואומר לה החזיקי את ידי שלא תפלי חלילה. משיבה הבת אבא בבקשה ממך תחזיק אתה את ידי. שואל האב מה זה משנה מי מחזיק למי, העיקר שנעבור בשלום. וכאן הטילה הבת המשכילה פצצה חודרת בונקרים " אבי היקר – אם אני אחזיק לך את היד, אפשר שברגע של קושי אעזוב אותה. אולם אם אתה תחזיק לי את היד לא משנה מה יקרה לעולם לא תעזוב אותה ". הנמשל המאלף הוא שלא משנה מה עם ישראל יעבור ובכל צורה שהיא, לעולם אבל לעולם הקב"ה לא יעזבנו לאנחות ולא ימירנו באחרים. ישנו מדרש בו מסופר על אדם אחד המטייל לו על רצועת החוף, ורואה על גבי החול עקבות של שתי זוגות נעליים. וזה בשלב שמסל את התקופות היפות שבחייו. אולם בתקופות הקשות, הוא רואה סימנים של זוג נעליים אחד. ואז פונה הוא בשאלה לבורא עולם " אלי אלי למה עזבתני " – למה בעת המשבר חוויתי הכול לבדי ללא שום תמיכה ומשענת. עונה לו הקב"ה "בני היקר את זוג הנעליים היחידות שאתה רואה, זה מפני שנשאתי אותך על כתפי והיית תחת חסותי המלאה". זיכה אותי ה' למין הארה נפלאה בתפילת העמידה. "במודים אנחנו לך" אנו אומרים "על חיינו המסורים בידך". לפעמים מהבהילות שאוחזת בנו ממרוץ החיים המטורף, איננו נותנים את ליבנו למרגליות הענק בהם אנו פוגשים ג' פעמים ביום. אנו מודים לה' על כך שיש מי שמשגיח על חיינו, ומכוון אותם בצורה הטובה ביותר. איננו כערער בערבה או כבול נידף בשטף מים. אנו מונהגים בידיו הבטוחות והברוכות של בורא עולם, מקור הטוב והשלום. פעמים רבות בחיים ישנם תקופות בהם הכול נראה תקוע, אפסה כל תקוה חלילה, ואין כל סיכוי לצאת מן המצר אליו נקלענו. אך המחשבה הראשונה שראוי שתעלה בראשנו היא "אבא תחזיק לי אתה ביד ולא להפך" ובכוחה לנסוך בנו כוחות על אנושיים שיפתחו לנו שערי סייעתא דשמיא. "מאין – יבוא עזרי" – דווקא מהמקום הלא צפוי והבלתי הגיוני תבוא הישועה. אלא כל שעלינו לעשות זה להושיט את ידנו לבורא עולם שיהיה למי להושיט יד. בפרשת מסעי מונה התורה את כל המב' מסעות שעברו ישראל במדבר. ולכאורה יש להבין מה הצורך להאריך בזה ולכתוב זאת שוב, הלא הכול מפורש בתורה. אלא רש"י במקום מביא בשם ר' משה הדרשן – להודיע חסדיו של מקום. שאע"פ שגזר עליהם גלות במדבר למשך ארבעים שנה, ניכה להם מהחשבון את המקומות בהם היו קודם החטא, עד כדי שבפועל במשך 38 שנה עברו 20 מסעות בלבד. מדהים להתבונן עד כמה מרובים חסדיו של מקום, חרף כל הגזרות שיש להם את מלוא ההצדקה. הרי אצל הקב"ה הכול מדוקדק בתכלית הדקדוק ועם כל זה חס הוא עלינו ובא לקראתנו כך שמחד לא תפגע מידת הדין שדורשת את שלה, אך מערב הוא עמה מידת החסד, ושילובם יחד מוליד את מידת הרחמים. הרי לנו כי בתוך הדין תמיד כלולים גם רחמים כך שאין להתייאש לעולם כלל. נסיים בסיפור מפורסם מימי השואה שמבטא את הדברים בעוצמה רבה. בשעה בה החלו הגרמנים להרגיש כי ימיהם ספורים והכל עניין של זמן. החליטו להראות את פניהם "היפות", ולשערי הגטו נכנסו משאיות שנדף מהם ריח טרי של לחמניות עסיסיות. מיד השתרך לו תור ארוך ועיני המוזלמנים הרבים שהיו שם נשואות היו אל הזהב האגרונומי. אחד האנשים מציץ לעבר הארגז בו אחסנו חיות הטרף את הלחמניות, ורואה כי הוא השישי בתור ונשארו עוד שישה לחמניות אחרונות. לאחר שקיבל לחמניה הוא רואה כי המחלק מוציא ארגז נוסף, ומיד שאל מי בתור. הוא החליט לנצל את ההפסקה הקטנה, וענה אני כך קיבל שני לחמניות. מיד פונה הוא לצריפו לאכול, ולפתע הוא מרגיש שמישהו לופת את צווארו. התברר כי היה זה חייל רוסי שבוי. פונה אליו החייל ואומר לו כי ראה את הקומבינה שעשה, ודורש שייתן לו את שתי הלחמניות. כצפוי הוא התנגד. שרק החייל לחבריו והם נכנסו לצריף והיכו בו ללא רחם, עד שאיבד את הכרתו וכך עזבוהו. מספר המוכה כי חשב בליבו למה דווקא עכשיו, עד עתה ניצלתי ודווקא לפני השחרור אמות מתוך מחשבה זו איבד את הכרתו. לאחר כמה שעות התאושש ממה שעבר עליו והתעורר, וראה שהיום בעיצומו. כמובן שלא היה רגיל לזה, כיון שבאמצע הלילה גלגלו אותם מהמיטות. אלא שהשקט המוזר שהיה באזור כולו החשיד אותו, ובעודו מסייר בגטו רואה שכולם שוכבים כפגרים מתים. התברר שהרשעים הארורים הרעילו את הלחמניות, וכך המכות שחטף השאירו אותו בחיים. לכן צריך להבין שאיננו מבינים חשבונות שמים וצריך לסמוך על אבינו שעושה את הטוב ביותר עבורנו.
שבת שלום ומבורך.
הרב מכיאל מירון הי"ו מבית שמש
לע"נ יוסף בן בת ציון, ואווה בת סימה תנצבה.
