פרשת אמור
בל"ג בעומר, נכתב בשולחן ערוך, תלמידי רבי עקיבא "פסקו מלמות". מהניסוח הזה עולה שאילולא ל"ג בעומר הייתה המגֵפה נמשכת חלילה; בדוגמת המסופר בתורה על המגֵפה שפרצה אחרי מחלוקת קורח ועדתו, שרק על-ידי הקטורת "וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". כאן מתעוררת שאלה: על אילו תלמידים נאמר ש"פסקו מלמות"? אם אלה התלמידים שנהגו כבוד זה בזה – הרי עליהם אין מקום לומר "פסקו מלמות", שכן העונש לא נועד מלכתחילה בעבורם; ואם הכוונה לתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה – הייתכן שלא קיבלו את העונש הראוי להם, וכי "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?!
יש לומר שאכן מדובר בתלמידים שלא נהגו כבוד זה בזה, אולם הם תיקנו את דרכיהם ולכן ניצלו. תיקון הדרכים בא מעצם סגולתו של ל"ג בעומר, ולכן ל"ג בעומר הוא יום שמחה. אמנם עיקר מעלתו של ל"ג בעומר, בהיותו יום הסתלקותו של רשב"י, התגלתה שנים רבות לאחר מכן (כאשר רשב"י נסתלק ביום הזה), ואולם זה עצמו אירע בל"ג בעומר, מפני המעלה הקיימת בעצם היום, בהיותו מייצג את דרגת 'הוד שבהוד'.
העבודה הרוחנית של ימי ספירת העומר היא החדרת מוחין במידות – השלטת השכל על הרגש, דבר המביא את המידות לידי בירור וזיכוך. בארבעים ותשעה ימי הספירה אנו מזככים את כל הדרגות שבמידות, כפי שכל אחת ואחת משבע המידות כלולה משבע. ואולם אף שיש שבע מידות, עיקרן חמש, עד מידת ה'הוד'. ל"ג בעומר, שבו מציינים את 'הוד שבהוד', מבטא את השלמת הבירור העיקרי של המידות. מפני מעלתו של היום הזה החלו בו תלמידי רבי עקיבא לנהוג כבוד זה בזה, ולכן "פסקו מלמות".
ועדיין יש להבין: מדוע נחוצה כל-כך עבודת בירור המידות, והלוא המעשה הוא העיקר, ויהודי יכול ללמוד תורה ולקיים מצוות גם בלי החדרת המוחין במידות? אלא שבירור המידות הוא חלק מתפקידו של האדם עלי אדמות, ולא דיי בעצם קיום המצוות, בלי זיכוך עולמו הפנימי של האדם. בהעדר עבודה זו גם הקיום המעשי של התורה ומצוותיה לא יהיה שלם. עניין זה קשור למהותו הפנימית של ל"ג בעומר, יום שמסמל את גילוי פנימיות התורה וחיבורה עם החלק הגלוי של התורה. כשם שלא דיי בלימוד החלק הגלוי של התורה, אלא יש צורך גם בחלק הפנימי שלה, כך אי-אפשר להסתפק בקיום המעשי של מצוות התורה, אלא יש הכרח שגם עולמו הפנימי של האדם יזדכך על-ידה. חיבור זה הוא המקרב את ביאת משיח צדקנו ואת הגאולה האמיתית והשלמה. (תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
