פרשת חוקת
על הפסוק "וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים" (במדבר כא,כא) מפרש רש"י: "ובמקום אחר תולה השליחות במשה… שמשה הוא ישראל וישראל הם משה. לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכול". הזוהר מגדיר את עניינו של משה רבנו 'רעיא מהימנא' – רועה נאמן. עניינו של הנשיא לדאוג הן בעבור הנשמה הן בעבור הגוף; להתמסר למען בני הדור הן בגשמיות הן ברוחניות. אין הוא ממתין שיבואו לבקש את עזרתו, אלא מחפש בעצמו את התחומים שבהם נדרשת עזרתו לכל יהודי ויהודי.
חז"ל אומרים שבזכות משה רבנו ירד לבני ישראל המן; באר המים הייתה בזכות מרים; וענני הכבוד היו בזכות אהרון. אחרי מות מרים ואהרון פסקה הבאר והסתלקו ענני הכבוד, אבל "חזרו שניהם בזכות משה". לכן נאמר על מות משה (זכריה יא,ח): "וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד". שואלת הגמרא (תענית ט,א): "וכי בירח אחד מתו? והלוא מרים מתה בניסן, ואהרן באב, ומשה באדר! אלא מלמד שנתבטלו שלוש מתנות טובות שניתנו על-ידן ונסתלקו כולן בירח אחד". בשעה שפסקה באר מרים והסתלקו ענני הכבוד לא השתמט משה רבנו ממילוי הצרכים האלה בטענה שהללו שייכים למרים ולאהרון. 'רועה נאמן' אינו שוקל שיקולים מעין אלה, אלא נרתם מייד לדאוג לצורכיהם של בני ישראל.
כל זמן שצורכי בני ישראל מסופקים, מה טוב; אולם בשעה שיש חיסרון כלשהו, הרי משה רבנו נכנס מיד לעובי הקורה, בלי להתחשב בכך שבמשך ארבעים שנה התקיימו הבאר בזכות מרים וענני הכבוד בזכות אהרון. משה רבנו נבחר להיות רועה ישראל בעקבות התנהגותו עם צאן יתרו: "היה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר-כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר-כך מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה" (שמות רבה ב,ב).
ואולם המדרש אינו מסתפק בזה אלא מוסיף ומספר, שפעם אחת "ברח ממנו גדי אחד ורץ אחריו… הרכיבו על כתפו וכו'". בכך המדרש מבקש להוסיף, שרועה נאמן אינו נבחן בדאגתו ובעשייתו למען כלל ישראל. מבחנו האמיתי הוא כשיש גדי אחד שבורח, ומשה עוזב את כל העדר ורץ אחריו כדי להשיבו – זו ההוכחה ש"משה היה רועה". זה עניינו של נשיא הדור, שהוא דואג גם לצרכיו של יחיד בישראל, ואין הוא אומר שזאת צריכים לעשות אחרים, בטענה שהוא עסוק בעניינים הגדולים של העם. ומכיוון שכל יהודי קשור עם נשיא הדור, הרי שגם אצל כל יהודי צריכה להיות דאגה ואכפתיות זו גם לצרכיו של יהודי יחיד. אין הוא יכול לטעון שהעיסוק בסיוע ליהודי יחיד אינו לפי כבודו ותפקידו, אלא עליו להתמסר למען היהודי היחיד, ולסייע לו בגשמיות וברוחניות, ולא כ'הידור מצווה', אלא בידיעה שזו תכלית ירידת נשמתו לעולם!
(י"ב בתמוז תשל"א)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
