פרשת בהר
"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" (בהר כה' לה').
מביא רש"י בשם המדרש (בתרגום חופשי): אל תתן לחברך הנזקק להגיע למצב שיפול, ואז יהיה מאוחר ומורכב יותר לעזור לו להתאושש. אלא כבר בזמן שאתה מזהה שיש בעיה או חריגה כלשהי, הושט לו עזרה רלוונטית. ואם יש צורך, בחכמה רבה וברגישות מרובה תערב אנשים שיתנו מענה. משל למה הדבר דומה, למטען כבד הנמצא על גב החמור, כל זמן שהוא על החמור, מספיק שאחד ייצב אותו ויתפוס בו. אולם אם הוא נפל, אפילו חמשה אנשים לא יצליחו להחזירו.
התורה דורשת מאתנו לגלות רגישות ואחריות מרבית לכל סביבתנו. פעמים רבות אנו חיים בתוך הבועה של עצמנו, החיים עמוסים ומלאים באתגרים, והתמודדויות שונות ומשונות משכימות לפתחנו. כל זה נכון, אולם אין מי שיוכל לטעון "מה אעשה הייתי טרוד". תירוצים כאלו, אינם עוברים את מד האמת בעולם האמת. דווקא בתקופה זו בה אנו נמצאים בדרך למתן תורה, חשוב כי ניתן את דעתנו לכך שלוחות הברית היו צמודות אחת לשנייה. בעוד הלוח הימני איגד בתוכו את המצוות שבין אדם למקום, הלוח השני כלל בתוכנו את המצוות שבין אדם לחברו, ושניהם יחד ניתנו כאחד ללא שום הפרדה. ללמדנו כי הדרך להגיע לשלמות אמתית על פי התורה, הינה בשני המישורים גם יחד.
מי שישקיע את כל מרצו בעניינים שבין האדם לבוראו ויזניח את יחסו לחברה, קרי – משפחה, מכרים, ואפילו אדם גלמוד ומסכן שאינו מוכר לו, החטיא את המטרה. ומנגד מי שישקיע כל חייו בקשרים חברתיים נאותים, אולם יזניח את חובתו ועבודתו לבוראו, הרי זה כשורש שלא יוכל לעשות פירות. כי דווקא המיזוג בין שני החלקים (הבלתי נפרדים) הללו, יהפוך את האדם לאדם השלם באמת.
ואף יותר מכך. ידוע כי על זרעו של עלי הכהן נגזרה מיתה בגיל צעיר (שמואל א', פרקים ב' וג'). והנה מספרת הגמרא (ראש השנה יח'.) כי אביי ורבא היו נצר מפואר למשפחת בית עלי. רבא שעסק בתורה חי ארבעים שנים. ואביי שעסק בתורה וגמילות חסדים חי שישים שנים. מה ההבנה בכך שמי שעוסק בחסד מאריך ימים – מה יש בה במידת החסד שמאריכה ימים?
שמעתי על כך הסבר נפלא בשם האדמו"ר בעל "הנתיבות שלום" זצ"ל – אדם שמקדיש את כל כולו לאחר, ולא חושב או מחפש את הנוחות האישית שלו, זה לא מוריד לו מקצבת החיים שיועדה לו. כיון שכל כולו למען האחר, ולכן מוסיפים לו על חייו.
אלא שעדיין יש להבין מהיכן זה נובע, מהו הדחף העצום המצוי בקרב יהודים לחסד, מהו ההסבר לתופעה המרנינה הזו?
התשובה לכך בקצירת האומ"ר היא כך – ידוע כי אברהם יצחק ויעקב הם אבותינו, אבות האומה. ולכאורה איך ניתן להבין זאת, בעוד אבא יכול להיות רק אחד. אלא פירוש הדבר הוא, כי שלושת האבות הינם אבות רוחניים שהורישו לנו בתולדה – דהיינו בגנום היהודי, את התכונות המרוממות שהיו להם. וכפי שאומר הפסוק "מעשה אבות סימן לבנים". אברהם אבינו היה איש החסד. זו הייתה כל מהותו. אף ביום השלישי לברית המילה, שהוא היום הכואב ביותר, הוא יושב בפתח האוהל בשיא השרב ומחפש אורחים. הכאב שלו כרגע מתמקד בכך שאין לו את מי להשביע ולהרוות. מה עם הכאב הפיזי, זה מתגמד לעומת הכאב האמתי הרוחני.
כאן צמח לו השורש היהודי הייעודי, שחדר לו פנימה לדורי דורות ללא הבדלי מין, צבע, עדה או מיקום טופוגרפי. כמובן יש מדרגות בכל מעלה רוחנית, אולם את הבסיס האיתן יש לכולם. עד כדי שחז"ל מלמדים אותנו, כי לכל יהודי יש את ג' סימני היסוד הבאים שמי שחסר אותם ספק אם עמדו רגלי אבותיו על הר סיני: ביישנים, רחמנים, וגומלי חסדים (מבלי להיכנס בהשוואה שבין שלושתם לאבות).
תורתנו תורת חיים, מלמדת אותנו כיצד להשתלם באמת ולצעוד ללא הפסקה לתפקיד הגדול המיועד לנו כעם "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרון" – להרבות כבוד שמים. ככל שנאמץ ונפנים לעצמנו את החיים לאורה של תורה, חיינו ישתפרו לאין היכר בכל קנה מידה.
שבת שלום ומבורך – הרב מיכאל מירון
להרצאות ושיעורים 0504150251
