פרשת חיי שרה
את תפילת מנחה תיקן יצחק אבינו, כמרומז בפרשתנו: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב", ו'שיחה' היא תפילה (ברכות כו,ב). על סגולתה של תפילת מנחה נאמר (שם ו,ב): "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו (בהר הכרמל) לא נענה אלא בתפילת המנחה". כאן מתעוררת שאלה: הלוא בספר הזוהר (קנו,א) נכתב שבשעת המנחה (בימי חול) תלוי דין בעולם, ואם כן אין זו שעת רצון, ואילו מדברי הגמרא עולה שזו שעה שבה התפילות נענות?
אלא שאכן, שעת המנחה היא זמן של דין ואז שולטת מידת הגבורה והקפדנות. ואולם משום כך דווקא אפשר להגיע בשעת המנחה למדריגה גבוהה. כאשר המתפלל גובר על מידת הגבורה ומנצח בדין, הוא נעשה חופשי מכל קטרוג, עד שאפילו הקטגור נאלץ לברכו. זו מעלתה של תפילת המנחה על תפילת שחרית. בבוקר מאירה מידת החסד, ולכן היא מוגבלת, שכן האדם עדיין נמצא בבית הכנסת, טרם צאתו להתמודדות עם העולם ואתגריו, ואיננו יודעים איך יעמוד כנגד מידת הדין שעתידה להתעורר בשעת המנחה. אבל כשהוא עוצר את עיסוקיו באמצע היום ועומד להתפלל מנחה, כי אז גם מידת הדין עונה אמן.
התפילות שחרית ומנחה מקבילות לשתי דרכי העבודה – 'אתכפיא' ו'אתהפכא' [כפיית הרע והפיכת הרע לטוב]. תפילת מנחה, המתקיימת באמצע היום, מקבילה לעבודת ה'אתהפכא', שהיא הפיכת הרע לטוב. האדם שרוי אז בעסקיו או בענייני חולין אחרים, ובתוך כל זה הוא עומד ומתפלל. לעומת זה, תפילת שחרית מקבילה ל'אתכפיא'. האדם עדיין לא יצא להתמודדות עם העולם, והוא כופה את הרע המתעורר בתוכו ודוחהו מפניו, אבל איננו יודעים מה יקרה אחר-כך, כשישקע בתוך המולת העולם.
אליהו הנביא נענה בתפילת המנחה, כי בהתמודדות שלו עם נביאי הבעל חתר להשיג 'אתהפכא' – הפיכת הרע לטוב, ולא הכנעתו בלבד. בני ישראל היו בבחינת 'פוסחים על שתי הסעיפים', בעיקרי הדת, ואליהו רצה להוכיח בבירור ובאורח חד-משמעי כי ה' הוא האלוקים. דבר זה אירע בשעת המנחה, שעניינה 'אתהפכא'. כאשר אליהו פנה אל הקב"ה בתפילה וביקש שיענה לתפילתו וכל העם יראה כי עבודת הבעל היא הבל וריק, ואילו ה' הוא האלוקים – זכה שתפילתו נענתה, וכל העם, שהיו בבחינת 'פוסחים על שתי הסעיפים', הודו וקראו "ה' הוא האלוקים". (אגרות-קודש)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
