פרשת תזריע מצורע
הבידוד כמסר לחיים תקינים ובלתי תלויים:
בתקופת הקורונה (שלצערנו טרם הגיע הזמן לומר כי היא מאחורינו), כולם הכירו את המונח בידוד כמונע את התפשטות הנגיף, שהספיק כבר לשנות את עורו ולייצר מוטציות שונות, והכל כמובן בהשגחה עליונה המראה לאדם את מוגבלותו וכי הוא איננו כל יכול.
האמת היא שהמושג בידוד מופיע לראשונה בתורה, בפרשיות שלנו ובנוגע למצורע. "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו". הרעיון שמאחורי עונש זה, הוא להפריד את האדם מהמקום הטבעי שלו, כולל אשתו ילדיו, ביתו וכל סביבתו המוכרת, במטרה שהוא יעשה חשבון נפש מעמיק ויבין מפני מה נענש.
אינני בא חלילה להטיף מוסר, אני גם לא רואה את עצמי מתאים לכך, אולם לעורר באתי וכל הרוצה יתבונן בנבכי נפשו ויסיק מהדברים את המסקנות האישיות שלו.
אם אנו רואים שיש כאן מין עונש גלובאלי, בקנה מידה בינלאומי חוצה יבשות ימים ונהרות, אות היא כי יש כאן אמירה שמימית המופנית אלינו כלל בני האנושות, ובעיקר לעם ישראל. כפי שחז"ל לימדו אותנו "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל" – התפקיד להביא את העולם לתיקונו מוטל עלינו, ממילא מסרים מהותיים שכאלו נאמרו עבורנו, ומוטל עלינו להטות אוזן ולהפנים את הדברים עד כי יכו שורש בליבנו פנימה.
אם נתבונן נראה, כי התקשורת על כל זרועותיה ומהדורותיה – הויזואלית, הכתובה ואף השיח בין אדם לחברו צהובים. המונח צהובון, מבטא את החטטנות והחפירה בכל מקום שיכול לספק חדשות עסיסיות. גם אם יהיה מי שיפגע מפרסומם בפרהסיה הציבורית. היום הנושא שמעסיק אותנו כקולקטיב הוא לא מוסרי או לא, אלא מה מקדם אותך בציבור הרחב, כיצד אתה נתפס, האם כמי שמשווק ידיעות שתופסות את ה"פריים טיים" ואז כולם ימחאו לך כפיים וירימו אותך על נס, או שהנך בנאלי כי אינך יורד לחייו של האחר.
כצרכנים, זה גרר אותנו למקומות לא מתאימים בעליל. היום, מדורי הרכילות בעיתונות החופשית תופסים להם מקום נרחב, וככל שאתה מייבא גילויים מרעישים אתה נחשב יותר.
כאן המקום לשאול למה? מה חטאו כל מיני אנשים שמעדו (וביננו אין מי שלא מועד ונכשל) שכולם צריכים לדעת מה הם עשו ועד לרזולוציות הקטנות ביותר.
מי התיר לשפוך דמם של משפחות שלמות ולהכניס אותם לדיראון עולם לדפי ההיסטוריה השחורה, והכל בשביל מה, בשביל תהילה רגעית חולפת?
נדמה כי הותר הרסן והוסרה הרצועה. אין מי שיעצור או שיכריז בקול "חברים די הגזמנו". האווירה כל כך סוחפת כמערבולת אימתנית ללא שום יכולת להיחלץ ממנה.
וכאן המקום להציע בדרך אפשרות, ולא כמי שקובע מסמרות, אולי הבידוד שנכפה על כולנו ברמה כזו או אחרת, מרמז לנו כי הגיע הזמן להפנות את המבטים והאנרגיות פנימה לתוככי הנפש שלנו, מאשר כל הזמן לחיות את האחר ולהיות ממוקדים שם במקום בפה, בחיצוניות במקום בפנימיות.
אדם שלא ניסה לחוות את החוויה הנפלאה הזו של עולמו הפנימי (ואין מי שאין לו פנימיות. רק כאמור העיסוק המתמיד באחר, ובכל המתרחש סביבנו גוזל מאתנו את היכולת להטות אוזן לרחשי הלב הגדוש בתובנות ובחכמה) לא יודע איזה אוצר נמצא מתחת לאפו ממש. למה איננו מפרגנים לעצמנו את היכולת להכיר אותנו אחת ולתמיד. יש לנו זמן להיפגש עם כולם, חוץ מזמן איכות אמיתי שיכול להגביה אותנו למקומות לא מוכרים. די לחטטנות ולחפירות הארכיאולוגיות במקומות הלא מתאימים, הגיע הזמן שנפנה את הזרקורים אלינו.
אולי זהו המסר של המצורע שעונשו להיות בבידוד. כנראה גם אנחנו שייכים לשם, אם על כולנו נגזר להיות בבידוד. וגם מי שלא היה בבידוד לא יכול להתעלם מההיקף כך שהמציאות דורשת לימוד ויישום.
הרב מיכאל מירון הי" מלוד
לע"נ דינה בת תמר
