פרשת קרח
מה פשר טענת קורח "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים", והלוא קורח "פיקח היה", ובוודאי ידע היטב שיש הבדלי מעמדות בעם ישראל, הרמוזים בפסוק "רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם… עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ"? יתרה מזו, בעצם היותו בן לשבט לוי ידע כי הוא משתייך לקבוצה שנבחרה לשרת את ה', ולכן היא נבדלת מיתר עם ישראל. מכאן היה יכול להבין שגם שבט לוי כולו אינו יכול להידמות למשה רבנו, ש"קיבל תורה מסיני". אלא שטענתו התמקדה בנקודות שבהן יש שוויון אצל כל בני ישראל. בנקודות האלה "כל העדה כולם קדושים", ולכן התרעם מדוע גם בתחומים אלה יש יתרון למשה ולאהרון.
דוגמה לכך אנו מוצאים בכמה וכמה עניינים בתורה. למשל, את קרבן התמיד היו מקריבים בכל יום, גם בשבת, בראש חודש וביום הכיפורים. האם קדושתו של קרבן התמיד בשבת וביום הכיפורים זהה לקדושת התמיד בימות החול, או שקדושת השבת ויום הכיפורים מעלה את מדריגת הקדושה של התמיד? הדיון הזה מוביל לנפקא-מינה בפועל: האם כוהן הדיוט (שאינו כוהן גדול) רשאי להקריב את התמיד של יום הכיפורים, כבכל השנה, או מכיוון שעבודות יום הכיפורים נעשות על-ידי הכוהן הגדול, גם הקרבת התמיד צריכה להיעשות על-ידו (זבחים צא,א; יומא לב,ב).
אי-השוויון הזה קיים גם בעבודת האדם היום-יומית. אדם העומד במדריגה גבוהה יותר נדרש לעשייה ברמה גבוהה יותר מאדם רגיל. למשל, הכול חייבים לתת צדקה, אבל אדם פשט דיי לו לתת את הצדקה בפועל לעני, ואילו תלמיד-חכם נדרש לתרום מתוך כוונה ראויה, ועליו גם לפייסו בדבריו, כמאמר הגמרא (בבא בתרא ט,ב): "הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות". עוד דוגמה: כל יהודי נדרש שלא לרמות את הזולת בענייני ממונות, אבל כאשר מדובר ביהודי שמניח תפילין כל היום, התנהגות בלתי-רצויה בענייני ממונות פוגעת בקדושת התפילין, כסיפור חז"ל (פסיקתא רבתי פרק כב) שהאדם שרוּמה אמר למניח התפילין: "לא לך הפקדתי, אלא לתפילין שעל ראשך".
זו הייתה תשובתו של משה רבנו לקורח. אכן, יש תחומים בתורה שבהם כל בני ישראל שווים, אבל גם כאשר "כל העדה כולם קדושים" יש הבדלים מסוימים, כשם שיום הכיפורים משפיע את קדושתו לא רק על קרבנות המוספים אלא גם על קרבן התמיד. ההבדלים האלה נועדו לרומם את האדם, ולגרום לו שלא להסתפק בחיקוי התנהגותו של יהודי העומד במדריגה נחותה ממנו. ייתכן שמהזולת אכן אין דורשים יותר ממה שהוא עושה, אבל ממך הציפיות תובעניות יותר. וכפי שכתב הרמב"ם (הלכות דעות, תחילת פרק ה): "כשם שהחכם ניכר בחוכמתו ובדעותיו והוא מובדל בהם משאר העם, כך צריך שיהיה ניכר במעשיו, במאכלו ובמשקהו וכו' ובמשאו ומתנו".
(תורת מנחם) באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
