פרשת נח
"ותשחת הארץ לפני האלהים, ותמלא הארץ חמס: וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ: ויאמר אלהים לנח, קץ כל בשר בא לפני, כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ": ואמרו רבותינו במדרש (והובא ברש"י שם), כל מקום שאתה מוצא זנות, ועבודה זרה, אנדרלמוסיא באה לעולם, והורגת טובים ורעים. ולא נחתם דינם אלא על הגזל (סנה' קח.). שהרי סאת עוונות, גזל מקטרג בראש, כמ"ש בעמוס (ט, א) "ובצעם בראש כולם" (כדדרשינן בויק"ר לג, ג). וגדולה מזו הזהיר הרמב"ן (בב"ב כו.), שראוי להפסיד כל ממונו, ולא לקחת מחבירו פרוטה. והנה רעתם השפיעה גם על הבע"ח, שהיו מזדווגים לאינו מינם. ואף על הדומם. וכעין זה בתענית (ט:), על עולא, שכשם שבבל שקרנית, כך העננים שלה שיקרו וכו'. וזה היה גם בסדום, כמבואר בשבת (קח:), הפוכה סדום והפוכה מילה, היינו, כשם שהיא הפוכה, כך הדברים שנאמרו עליה הפוכים וכו'. ועד זמן רבותינו סדום היתה מתבוססת בכל ההרס שהיה בה, וכמבואר בבראשית רבה (נא, ד), דא"ר יהושע בן לוי, עד עכשיו, אם יקלוט אדם מטר מאויר סדום, ויתן בערוגה, אינה מצמחת. ואף הרבה שנים לאחר מכן, כעדות הרד"ק בישעיה (לד, י) על זמנו, שהיה עולה עשן תמיד מסדום ועמורה. וע' פני יהושע בקידושין (ע.) שכל אנשי סדום נהפכו לתל מלח וכו'. ע"ש. וכשבאים להביא מקור מהתורה, ששם רשעים ירקב, מי שקופץ בראש הם אנשי סדום, כמו שדרשו (ביומא לח:) מהפסוק: "ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד". וזהו שכופין על מידת סדום (ב"ב יב: ועוד). "…זה היה עוון סדום… ויד עני ואביון לא החזיקה" (יחזקאל טז, מט). "וזו היתה מדת סדום, שהיו מתכוונים לכלות הרגל מביניהם, ואע"פ שהיתה הארץ רחבת ידים לפניהם, ולא היו חסרים כלום" (רע"ב בפ"ה דאבות מ"י).
והנה בתוס' יומא (כח סע"א) כתבו, שאברהם אבינו לא עשה מצוה כשהתפלל על אנשי סדום. והיינו, כי האלהים עשה לאדם שכל ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים, והלכו נגד הטבע הנורמלי, שה' חקק בבריאה, שעליו הם מצווים, וחכמה בגויים תאמין. ו"השוטה גרוע בבני אדם, שאין הפרש בין אדם לבהמה, אלא הדעת והתבונה, וזה כיון שאין לו דעת, כבהמה חשיב" (ר"ח שבת קנג.). וידוע מ"ש רבינו ניסים גאון בהקדמה לברכות. [וע' תוס' ב"ב (טז:). וכעין שכתב הרמב"ן בקידושין (כא:) בישוב קושיית התוס', ושאר הראשונים שם, מה החידוש ביפת תואר, הרי אין אישות לגוי, ותירץ, שעכ"פ מכוער הדבר. וע' רש"י בראשית (כ, א) שאברהם נסע להתרחק מלוט, שיצא עליו שם רע שבא על בנותיו. וראה מהרש"א (סנה' צב.) שהגם כי רחמיו על כל מעשיו, אסור לרחם על מי שאין בו דעת, כי כיון שנברא בדעתו ובשכלו, אם אין לו דעת, הרי הוא מאבד צורתו, ואינו בכלל כל מעשיו לרחמו, כי ה' עשאו ישר וכו'. ע"ש. ואכמ"ל]. "ועליהם אמר דוד: הלא משנאיך ה' אשנא. ובתקוממיך אתקוטט. תכלית שנאה שנאתים. לאויבים היו לי" (ע' שבת קטז.). ועל כגון אלו, אמרו רבותינו: גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות (ברכות לג.). וזהו גם מה שנקט בספר חסידים (סי' תרפח) שהמחטיא את הרבים, אין מתפללים עליו שיחזור בתשובה, כי לא יועיל, והרי זו תפילת שוא. ע"כ. (והו"ד בחזון עובדיה ברכות עמוד תצט), והטעם כאמור. ולכן אמרו בתוספתא שבת (ח, יא) אין לך בכל הכרכים רעים יותר מסדומיים, שכל זמן שאדם רע, קוראין אותו סדומי. ואין לך בכל הכרכים קשה, יותר מן האמוריים. שכל אדם קשה, קורין אותו אמורי. ע"כ. ובכדי שלא תהיה לנו שום שייכות עם המעשים הרעים הללו, הנה בהרבה מקומות התורה מאלפת אותנו, מהי ההנהגה הראויה, שבה נעלה בית ה'. וידוע הסיפור במציעא פג. על נושאי משא רבה בר רב הונא, שנשברו להם החביות, ועם שגבה מהם הגלימות, בא רב והודיעו, שחייב לתת להם שכרם מושלם, לבד מהחזרת בגדם, משום הנאמר: למען תלך בדרך טובים, ואורחות צדיקים תשמור. ע"כ.
וע' בספר החינוך (מצוה תפב) שמצות הענקה היא: "למען נקנה בנפשנו מידות נעלות יקרות וחמודות, ועם הנפש היקרה והמעלה נזכה לטוב, והאל הטוב, חפץ להיטיב לעמו, והודנו והדרנו הוא, שנרחם על מי שעבד אותנו, וניתן לו משלנו בתורת חסד, מלבד מה שהתנינו עמו לתת לו בשכרו, ודבר מושכל הוא, אין צורך להאריך בו". וחתם דבריו ש"אף בזמן הזה, ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה, או אפילו מועט, שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם". ע"כ. ויש ללמוד מטענת ר' פינחס בן יאיר (בחולין ז.) וכי כך עושים לבן לויה? וכו'. ויש דעה בראשונים, והסכים עמה הב"ח בחו"מ (סי' יב), שיש לכפות על לפנים משורת הדין. אמנם להלכה אינו כן, כמ"ש שם הב"י. וע' בט"ז באו"ח (ס"ס שמג) שמה שרפרם כפה (בדברים) לרב אשי לשלם מה שגנב בקטנותו (ב"ק צח:), הוא לפנים משורת הדין. [ובשו"ת יבי"א ח"ח חו"מ (סי' ו סוף אות ג) צידד כדעות שכפיה בדברים שפיר דמי. ע"ש. ועוד לו בחי"א (חו"מ סי' כ) ואכמ"ל]. ופרט מתרי"ג המצוות גם להיות חסיד, כגירסת הרמב"ם בספר המצוות (עשין ח) בפירוש והלכת בדרכיו (שבשבת קלג: וסוטה יד.). וע' רש"י (ב"ב ה.) במעשה דרוניא, שפי' משום ועשית הישר (והתוס' חלקו משום שאין מרחמים בדין). וראה במכות ז: שהיה לו ללמוד ונקרא שוגג קרוב למזיד אם הרג וכו'. וע' יומא (סז:) דברים שהיו ראויים להכתב אם לא התורה. ואלו הן: עבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. [וידוע עירובין (ק:) שהיינו לומדים צניעות מחתול כו'. וע' תוס' קידושין (יג רע"ב) שהתורה לא צריכה לפרט שיעור החזרת ההלואה, דפשיטא מה שהוא לוה – צריך לפרוע. ולכן זה אינו נחשב מפורש בתורה אפי' שזה כתוב בתורה. ע"ש. וק"ק שכתבו על נזיקין, שלא היינו יודעים אילולי התורה]. ובתהילים (טז, ז) "אברך את ה' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי", והסביר המלבי"ם: "אף לילות יסרוני כליותי – שנטע ה' בנפש האדם הרגשת המוסר, עד שנפשו בעצמו תייסרהו מלכת בדרך הרע, וירגיש בנפשו מוסר מונע אותו מדרך רע". וכעי"ז כ' באלשיך בשמואל א (כד ה) "ויך לב דוד אותו" – כי לב השלם יתפעל ויתחרט אם יעשה איזו פעולה רעה, ומזה הבין כי עדין לא שלמה מלכות שאול, ומורא מלכות עליו, וכי עוול בכפו אף לגעת במלבושיו, ואף כי בגופו. ע"ש.
והוא כמו המדרש (ויק"ר לה, א): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ. אָמַר דָּוִד: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיִיתִי מְחַשֵׁב וְאוֹמֵר, לְמָקוֹם פְּלוֹנִי וּלְבֵית דִּירָה פְּלוֹנִית אֲנִי הוֹלֵךְ, וְהָיוּ רַגְלַי מְבִיאוֹת אוֹתִי לְבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ". ע"כ. ומפורסם הרמב"ן (בדברים ו, יח) על "ועשית הישר והטוב בעיני השם", וז"ל: על דרך הפשט יאמר, תשמרו מצות השם ועדותיו וחוקותיו ותכווין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך – הבטחה, יאמר, כי בעשותך הטוב בעיניו – ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש "יפה" – אמרו זו פשרה, ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חוקותיו ועדותיו אשר ציווך ועתה יאמר גם באשר לא ציווך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו כי הוא אוהב הטוב והישר. וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו, וכל משאו ומתנו ותיקוני הישוב והמדינות כולם. אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל. לא תקום ולא תטור. ולא תעמוד על דם רעך. לא תקלל חרש. מפני שיבה תקום, וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל, שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין. וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב"מ קח.). ואפילו מה שאמרו (יומא פו.) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר". עכ"ד. וגם המרדכי (קידושין סי' תקכד) פירש, שדין עני המהפך בחררה דמי קצת ל"ועשית הישר והטוב". "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" – ע' סוכה (לב:) גיטין (נט:) ועוד הרבה ברבותינו המפרשים. לא עת הע'ט – כעת, "כי קצר המצע מהשתרע" (ישעיה כח, כ).
שבת שלום – רב לאוהבי תורתך.
ר' גבריאל מנחם יצחקי מודזגברישווילי הי"ו מלוד
