פרשת תולדות
החתם סופר בתורת משה כתב: אנכי עשו בכורך – יש לומר לפי מה שכתבו בספרים, שיש בלבוש צדיקים קדושה ללובש אותם, אם כן גם בהיפך כן, ועל ידי שהיה ליעקב עכשיו בגדי עשו, היה יכול להוציא לשון שיכולה להתפרש בשני אופנים. עכת"ד. והנה, מפורסם הירושלמי מו"ק (ג, א) על רבי שמעון בן אלעזר שמצא פתח לנדר, אחרי שלא יכלו כמה למצוא, בזכות מקלו של רבי מאיר וכו'. ובסדר הדורות (תנאים ואמוראים ערך רבי מאיר אות ד) כתב, שמבואר מכאן שמי שהיה מחזיק במקלו, היתה מתווספת בו חכמה. ובשו"ת הרב"ז ח"ב (אה"ע עג) הסמיכו מי שאמר שאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר מאמר הפסוק: "ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב) שזה רמז למקל ההוא. ע"כ. וע"ע בדרשות הר"ן (דרוש ח) על מטה משה רבינו. ע"ש. ובבראשית רבה (עד, סוף אות יג) אָמַר רַבִּי יוּדָן לָבַשׁ אָדָם לְבוּשׁוֹ שֶׁל אָבִיו, הֲרֵי הוּא כַּיּוֹצֵא בוֹ. ע"כ. והחתם סופר לשיטתו (בפרשת לך לך) על הפסוק "כי היה רכושם רב", שכתב, שבהיות האנשים קדושים, אז יתקדש כל בהמתם, וממונם, ומקנה בהמתם עמם. ואל תתמה על זה, שהרי כלי נכרי צריכים טבילה, בהכנסם לקדושת ישראל. עכת"ד. ועוד כתב בפרשת תולדות (ד"ה הלא – השני), שמשמעות הירושלמי הנ"ל, שבמלבושיו של אדם נאצלים מקדושתו של הלובש, וה"ה בהיפוך. והלובש אותם "אחריו", יאצל עליו מאותו הרוח לטוב ולמוטב. בסוד אשר "ילבשם הכהן תחתיו מבניו". [א"ה, כוונתו לשמות (כט, ל) שאהרן הכהן צווה להלביש לבניו את בגדיו, אע"פ שהיה אפשר לתת להם בגדים אחרים, אלא ודאי כהנ"ל]. וע"ש. ומדויק מלשונו, שאין דבר כזה שתושפע מקדושת הבגד של צדיק, אחרי שכבר מישהו פשוט השתמש בו. וה"ה כמובן גם לגבי בגד של רשע. (וכן מוכח נמי ממעשה דאלישע וגיחזי בספר מלכים ב (ד, כט) ודו"ק, כי כעת הנני מן הקוצרי'ם).
וידוע המדרש בשיר השירים רבה (א, ג) שבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָיָה עָשׂוּי כְּמִין רִיס, וְאֶבֶן אַחַת הָיְתָה שָׁם, וְהָיְתָה "מְיֻחֶדֶת לוֹ לִישִׁיבָה" – [ולכאורה משמע שדווקא כשמיוחדת לו, רק אז היא מקבלת מקדושתו]. פַּעַם אַחַת נִכְנַס רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הִתְחִיל מְנַשֵּׁק אוֹתָהּ הָאֶבֶן, וְאָמַר הָאֶבֶן הַזֹּאת דּוֹמָה לְהַר סִינַי, וְזֶה שֶׁיָּשַׁב עָלֶיהָ דּוֹמֶה לַאֲרוֹן הַבְּרִית. ע"כ. ובפנים יפות (בראשית יד, כב) פירש, שהתורה אסרה שלל עיר הנדחת, מחמת שמעשיהם הרעים שורים על החפצים, וכן להיפך שחפצי צדיקים וכו'. ע"כ. ונאמר בחבקוק (ב, יא) אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה. (וראה תוס' בתרא ב.). ואמרו בתענית (יא.) שקורות ביתו מעידים עליו בשמים. ע"ש. ובקב הישר (פרק מו) מובא, על צדיקים שביקשו שיעשו להם ארון לקבורה, מהשולחן שעליו למדו. ע"ש. וזהו הענין הפשוט בגיטין (ז.) שבהמתן של צדיקים אין תקלה באה על ידם. ובתוס' בכורות ד. מבואר, שבהמת כהן קדושה משל ישראל. וע' בילקוט משלי (רמז תתקנט) על יהושע בן נון, שלא היה בן תורה, והיו קוראין לו כסיל, ובשביל שהיה משרת משה, זכה ליורשו. שהיה מכבדו, ופורס הסדין על הספסל, ויושב תחת רגליו, לפיכך אמר לו ה', שאינו מקפח שכרו. ע"כ. ובשער המצוות (פרשת משפטים אות ו) פירש הטעם שהגוזל מחבירו שוה פרוטה, כאילו גוזל נפשו (ב"ק קיט.), משום שיש בממונו חלקים מנפשו. ע"כ.
וידוע הרמב"ן בב"ב (כו.) שיש להפסיד כל ממונו, כדי לא להזיק חבירו בפרוטה. ובמשנה ב"ק (קג.) וב"מ (נה.) מבואר, שהנשבע לחבירו (מעצמו, תוס' ב"ק שם) יוליכנו אחריו אפילו למדי. וע"ש בתוס' ב"ק (למטה), שאפילו בשביל יורשי הנגזל, עליו ללכת עד מדי. וזה הסיבה שריבית היא אביזרא דשפיכות דמים, כמ"ש בפסקי תוס' זבחים (אות נד). וראה בב"ב (עז:) שרב פפא יצא בשביל לקבל את כספו, וע"ש בריטב"א. ועי' בליקוטי מוהר"ן ח"א (סי' סח, סט). ובצואת הריב"ש (הנהגות ישרות אות צט) כתוב גם כן, שבכל החפצים והתשמישים ששייכים לכל אחד, יש לו בהם ניצוצות שקשורים לנפשו. וכיו"ב כתב המהר"ל בנתיבות עולם (ח"ב מנתיב התשובה, בסוף פ"ה). ע"ש. וע"ע בסנהדרין (קב.) דתנא משום רבי יוסי, ששכם מקום מזומן לפורענות, שבו עינו את דינה. ושם מכרו אחיו את יוסף. ובשכם נחלקה מלכות בית דוד. ע"כ. וע"ע בחסד לאברהם אזולאי (מעין שני עין הקורא נהר כ). ובספר המידות (ערך הרהורים אות ח) שחגורת הצדיק, מבטלת הרהורים רעים. ע"כ. ובשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"א סי' קלה) שחולה יכול להתרפא, אם מחזיק בחפץ של צדיק. ע"ש. ולכן יש להשתדל שמה שקונים מיד שניה, יבוא ממי שחייו ללא בעיות. ואם הוא צדיק ירא שמים, ובריא בגופו, אדרבה יעדיף לקחת ממנו. והרא"ש (בפ"ד מר"ה סי' יד) כתב על הגאונים, שיש לנו לקבל עדותם: "שהגאונים קבלו מרבנן סבוראי, ורבנן סבוראי מרבנן אמוראי. ובישיבתן על כסא של רב אשי הן יושבין, ובבית הכנסת שלו היו מתפללין". וכיהודה ועוד לקרא (קידושין ו. תוס' ב"ב סב.), היה מעשה בזמננו, בזוג שלא היו להם ילדים, הרבה שנים, והתברר שהדיירת הקודמת שהיתה עקרה, השאירה עציץ שלה בדירה, ואחרי שהוציאוהו, מיד נפקדו. וכן היה באשה שהיה לה שלום בית, ואחרי שלקחה מאשה שהתגרשה, שולחן שנתנה לה – התערר אצלה שלום ביתה, והגיעה למצב של גירושין. אכן אין ללמוד מסיפורים, ויותר ראוי לתלות במידות רעות ובעבירות, וכגמ' ברכות ה. שלא אמרה טעם שכזה, והרבה פעמים עצת היצר היא, להשמין הלב ולאטום עצמו מלעשות תשובה.
וע' חינוך (מצוה קסט) על החיוב ללכת לכהן, לפני שמטמאים לנגע, אלא שלא הולכים לרופא, אלא לתורה שהיא המרפאת וכו'. ע"ש. ויש לפרש שזה הענין שאמרו (בב"ב קטז.) שמי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם, והיינו שיורה לו דרך תשובה, כי אין בור ירא ולא ע"ה חסיד, וכחברי רב הונא בברכות (ה:) שעוררוהו לפשפש במעשיו. וכ"כ בספר חסידים (סי' תשנא) שאם חלה אדם איזה מחלה, אל יתלה במאכל שאכל, כו', אלא יתלה בעוונתיו שהם גרמו לו. ע"כ. וע' בן יהוידע סנהדרין (צה.) על הטעם שאבישי רצה לקחת דווקא את הסוס של דוד, משום שהיתה בה קדושת דוד, ורק על ידה יכל למוצאו. אכן ברור לכל תלמיד עם מבין (כלשון הב"י בשלהי הקדמתו), שזה לא ענין מופשט ועלום, אלא כביכול בעל הדבר נמצא כאן, בבחינת הבהמה והכלים כרגלי הבעלים (ביצה לז. וברש"י שם). וע' בבית יוסף חו"מ (סי' שה ס"ז) שביאר דעת הרמב"ם, שגם כאשר הכלים של בעל הבית נמצאים בביתו וכו', חשיב בעליו עמו. אכן יש לצדד שרק במידה טובה משפיעה טוב, אבל במידה רעה לא, וכעין שאלת תוס' (במו"ק יח.), וכמו שיעקב לבש בגדי עשו החמודות, ולא חשש. ושאני עיר הנדחת משום חומר הע"ז. ולכן מצינו ש"יד שניה" יותר יקרה מראשונה – במציעא (נא.) אמרו, שבעל הבית שמוכר כליו במחיר מופרז, אין לו עליו אונאה, והסביר רש"י, שזה חביב עליו וכו'. וכעי"ז כ' רש"י בב"מ (לח.) אמאי רוצה אדם בקב שלו, מתשעה של חבירו, משום שעמל עליהם וכו'. ובקידושין (נט. וברי"ף שם) מבואר, שהמוכר נכסיו הראשונים, שוב אינו רואה סימן ברכה לעולם. וא"כ, כאשר הוא מוכר נכסים הראשונים, קל וחומר שלא יהיה בזה שום אונאה, אף על פי שלא הספיק להשתמש בה בצורה שתגיע לכך, שתהיה חביבה עליו. ובגוף דברי הגמ' הזו, יש אריכות, ואין כאן מקומה.
שבת שלום ומבורך.
גבריאל מנחם יצחקי בן אבי מורי רבי יוסף מודזגברישווילי הי"ו.
