פרשת אחרי מות קדושים
בפרשתנו מופיע דינו של קרבן שנעשה פיגול: "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, פִּגּוּל הוּא לֹא יֵרָצֶה". זה קרבן שנפסל בשל מחשבה של הכוהן העוסק בהקרבתו, לאוכלו אחרי הזמן המותר. הרמב"ם (הלכות פסולי המוקדשין יז,א) דן באיסור פיגול בקרבנות שדמם נזרק כמה פעמים. מה הדין אם המחשבה הפסולה אירעה בין זריקת דם אחת לשנייה? הוא פוסק שבקרבנות שדמם נזרק על המזבח החיצון – קובעת המחשבה שהייתה בזריקת הדם הראשונה. ואילו כאשר הדם נזרק על המזבח הפנימי – כל נתינת דם מתוך מחשבה אסורה פוסלת את הקרבן.
עניין זה קיים גם בעבודה הרוחנית של יהודי. יש עבודה 'חיצונית', בדוגמת המזבח החיצון שעמד בעזרה, ויש עבודה פנימית, בדוגמת המזבח הפנימי שבהיכל. העבודה הפנימית היא זו הקשורה בענייני קדושה, תורה ומצוותיה. ואילו החיצונית היא העבודה בענייני הרשות, שיהודי נדרש להחדיר גם בהם קדושה, בבחינת "כל מעשיך יהיו לשם שמיים". ובחלוקה פרטנית יותר – לימוד התורה קשור לעבודה פנימית ואילו קיום המצוות, שנעשה בדברים גשמיים, הוא בבחינת עבודה חיצונית.
בשני המזבחות יש שלב חשוב שהוא 'מתן דמים'. עניינו בעבודה הרוחנית היא התלהבות וחִיות פנימית, המיוצגות בדם – "הדם הוא הנפש". היינו שהאדם אינו מסתפק בעצם הביצוע, אלא נותן בעבודה זו את נפשו ועושה זאת בהתלהבות. ובעניין זה יש הבדל בין העבודה החיצונית לעבודה הפנימית: ב'מזבח החיצון' – הנתינה הראשונה היא הקובעת. כלומר, דיי בכוונה הכללית. בקיום המצוות העיקר הוא שהגישה והכוונה הכללית יהיו כראוי, מתוך חיות והתלהבות. גם אם אחר-כך חדר פנימה עניין שאינו רצוי, אין ביכולתו לפסול את העבודה, כי הדבר הבלתי-רצוי הוא כמו התערבות זרה, כאילו גוי בא ומנסה להפריע ליהודי בעבודתו.
ואולם כאשר מדובר ב'מזבח הפנימי' – בלימוד התורה – כאן נדרשת זהירות רבה יותר. לא דיי שתחילת הלימוד תהיה 'לשמה', ללא פניות חיצוניות, אלא היהודי נדרש להישמר שגם בהמשך הלימוד לא יחדרו פנימה דברים זרים, העלולים לגרום חלילה שיהיה אצלו מצב של "מגלה פנים בתורה שלא כהלכה" – הפך התורה, שהיא 'תורת אמת' ו'תורת חיים'. אמנם גם כאן זו התערבות זרה שבאה מבחוץ, אבל בעבודה הפנימית יש להישמר גם ממנה, כשם שתלמיד-חכם נדרש להיזהר שלא יהיה אפילו 'רבב' של לכלוך על בגדו. כי העבודה הפנימית צריכה להיעשות מתחילה ועד סופה במחשבה טהורה, ואז היא פועלת את פעולתה. (תורת מנחם)
