פרשת אמור
בפרשת השבוע התורה מפרטת לנו את דיני המועדים. בתוכם מציינת התורה מצווה מיוחדת לשמוח בחג-הסוכות: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". מכאן לומד הרמב"ם, שבחג-הסוכות הייתה שמחה גדולה יותר על פני כל המועדים האחרים: "אף-על-פי שכל המועדות מצווה לשמוח בהן, בחג-הסוכות הייתה במקדש יום שמחה יתרה". בהמשך לזה מציין הרמב"ם את החשיבות של השמחה בעבודת ה' בכלל: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא…כל המשפיל עצמו ומקל גופו… הוא הגדול, המכובד, העובד מאהבה. וכן דוד מלך ישראל אמר: ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיניי. ואין הגדולה והכבוד אלא לשמוח לפני ה'". הרבי מליובאוויטש שואל על כך: התוספת הזו של הרמב"ם בעניין מעלת השמחה בעבודת ה' בכלל, היא לכאורה שלא במקומה. כי הרי לא מדובר כאן רק בחובת השמחה של חג-הסוכות, אלא בצורך לשמוח בעבודת ה' בכל יום ובכל זמן. ואת זה הרמב"ם היה צריך לכתוב בהלכות עבודת ה' , או לצרפם להלכות יום-טוב, שבהם מדובר על חובת השמחה בחג. מה הקשר לזה ולהלכות חג-הסוכות דווקא?
אלא התשובה היא: שבזה מלמד אותנו הרמב"ם פרט חשוב בעניין השמחה, שלא מספיק לשמוח כשאנחנו שרויים ממילא במצב רוח של שמחה, כמו בזמנים של חג ומועד, אלא יהודי צריך לשמוח בכל מצווה ובכל יום, גם כאשר אין הוא שרוי כ"כ בשמחה. אמת הדבר שבחג-הסוכות יש שמחה יתרה שמחת בית-השואבה, שהיא השמחה של עם ישראל בקיום מצוותיו של הקב"ה; אבל בשמחה זו אין חידוש גדול כל כך, מכיוון שבחג, היהודי ממילא נמצא בתחושה של שמחה, ולכן לא קשה כל כך לעורר אותו לשמחה יתרה. אבל להביא לידי כך שיהודי ירגיש שמחה של מצווה בכל מצווה ובכל יום, ובכל מצב רוח שהוא שרוי, בשביל זה נדרש עבודה גדולה. לכן מוסיף הרמב"ם ומביא דוגמה מדוד המלך, שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'". בכך הוא ממחיש עד כמה נדרשת השמחה בכל המצוות, אף-על-פי שיש קושי להגיע לשמחה גדולה זו.
מכאן צריך כל יהודי ללמוד הוראה בעבודת ה': יכול אדם לחשוב, שרק ב'זמן שמחתנו' הוא יכול לעורר בנפשו תחושות של שמחה, אבל בסתם יום של חול איך יוכל פתאום לשמוח? על כך אומר הרמב"ם, שדווקא לאחר שמחת בית-השואבה מתחילה ה'עבודה גדולה' של שמחה של מצווה. גם בימות החול יהודי קשור עם הקב"ה ועוסק בעבודת הבורא, ולכן הוא חייב להיות שרוי בשמחה.
רבי נחמן מברסלב זיע"א מביא באחד מספריו מעשה הקשור לעניין השמחה: "אספר לכם איך היו שמחים. פעם אחת היה מלך והיה לו בן יחיד, ורצה המלך למסור המלוכה לבנו בחייו, ועשה משתה גדול. ובודאי בכל פעם שהמלך עושה משתה השמחה גדולה מאוד, והיו שם כל השרי מלוכה וכל הדוכסים והשרים, והיו שמחים מאוד על המשתה.
"וגם המדינה היו נהנים מזה שמוסר המלוכה לבנו בחייו, כי הוא כבוד גדול למלך, והיה שם שמחה גדולה מאוד, והיה שם כל מיני שמחה, מקהלות ובדרנים וכיוצא בזה כל מיני שמחה הכל היה שם על המשתה. "וכשנעשו שמחים מאוד, עמד המלך ואמר לבנו: "היות שאני חוזה בכוכבים, ואני רואה שאתה עתיד לירד מן המלוכה, לכן תראה שלא יהיה לך עצבות כשתרד מן המלוכה, רק תהיה בשמחה, וכשתהיה בשמחה גם אני אהיה בשמחה. וגם כשיהיה לך עצבות, אף על פי כן אהיה בשמחה על שאין אתה מלך, כי אינך ראוי למלוכה, מאחר שאינך יכול להחזיק עצמך בשמחה כשאתה יורד מן המלוכה, אבל כשתהיה בשמחה, אזי אהיה בשמחה יתירה מאוד…"
מסיפור זה אנו למדים שהחובה המוטלת עלינו- ילדיו של המלך, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא – להיות בשמחה בלי שום תנאים.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת מלך המשיח בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי מלוד
