פרשת וישב
להפוך חלום למציאות
אחת השאלות המלוות את חיי האדם היא: האם באמת אפשר להפוך חלום למציאות? רבים חולמים, אך רק מעטים זוכים לראות את חלומם מתגשם. דמותו של יוסף הצדיק, "בעל החלומות", מלווה אותנו בתורה כמודל חי לשאלה זו, מה סוד הצלחתו של יוסף להגשים את חלומותיו ולהצליח.
סיפורו של יוסף נע תמיד על הציר שבין חלום למציאות, בין נפילות קשות לבין הגשמה נשגבת.
כבר בנעוריו נחשף יוסף ללעג ולקנאה מצד אחיו על חלומותיו "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו; וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר" (בראשית ל"ז, י"א). יעקב אביו לא ביטל את חלומותיו אלא האמין בהם, יעקב שמר את הדבר בליבו וציפה ליום שבא יבוא.
אך המציאות כפי שנגלתה ליוסף לא תאמה כלל את החלום: הבור הריק שנזרק לתוכו, המכירה לעבד, הכתונת המוכתמת בדם השקרית המגיעה אל יעקב אביו, הכול נראה כהתרחקות מוחלטת מהחזון, בעיני אחיו, עם הסתלקותו של יוסף מן הבית, התפוגג גם חלומו.
ואף על פי כן, דווקא מתוך שפל המדרגה, יוסף מתחיל להתייצב מחדש. במצרים ודווקא שם במרחקים ובארץ זרה ללא תומך ומשען הוא מתואר כ"אִישׁ מַצְלִיחַ".
אך אז מתרחש הניסיון הגדול של חייו, מפגשו של יוסף עם אשת פוטיפר. היא מפעילה עליו לחצים אדירים, כמו שנאמר "וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ; וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם" (בראשית ל"ט, י"א). על המילים 'לעשות מלאכתו' יש מהחכמים שאומר שבאותו רגע קריטי יוסף נכנע, הוא כמעט נשבר ללחצי אשת פוטיפר ואיומיה, והנה ברגע האחרון ניצוץ פנימי מעורר אותו כמו שאמרו חז"ל "באותה שעה דמות דיוקנו של אביו נראתה לו בחלון".
המדרש מגלה לנו סוד גדול: 'איש' לא היה שם, אבל מישהו אחר אכן היה, 'דמות דיוקנו של אביו יעקב' היה שם.
יוסף זכר את הילדות בבית אבא, את שבתות הקודש והתפילות, את שיעורי התורה ביחד, את הכתונת המיוחדת שנתן לו, ובעיקר מה שנתן בו כח היא הזיכרון החי והאמונה הבלתי מתפשרת של אבא בו, יעקב תמיד האמין בבנו יוסף שיום יבוא ויגשים את חלומו.
פתאום יוסף הבין: לא משנה היכן הוא נמצא, גם בבור חשוך ומנוכר, גם ברדיפה וייצר אכזרי שתוקף אותו, הוא תמיד נושא בתוכו את חלום אביו, אבא שתמיד מאמין בבנו איך יוכל הבן לאכזב אותו?
מתוך כוח הזיכרון הזה, מתוך הדבקות בשורשיו ובאמונתו, יוסף מצליח להתגבר, "וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנׇס וַיֵּצֵא הַחוּצָה".
ושוב יוסף מושלך אל הבור, הפעם אל בית האסורים. אך יוסף כבר מבין: הבור הוא מצב זמני. החלום, לעומת זאת, הוא אמת נצחית.
המציאות הקשה אינה אלא שלב הכרחי בדרך להגשמה. ואכן, כל ירידה בחייו של יוסף התגלתה כסולם לעלייה: מכירתו למצרים סללה את דרכו לבית פוטיפר, ניסיונו בבית פוטיפר הוליך אותו לבית הסוהר, ובית הסוהר הוביל אותו לפגישה עם פרעה ולהפיכתו לשליט מצרים.
כאן מתגלה עוצמתו של החלום. לא חלום כאשליה דמיונית, אלא חלום המושרש באמונה בדרך ובשליחות. יעקב אבינו לא רק "שמר את הדבר" אלא החדיר ביוסף את הידיעה שהחלום אמיתי, שהוא תמיד יאמין בו, כי יש לו שורש רוחני עליון. יוסף הפנים את המסר ולכן גם כשהמציאות נראתה הפוכה, הוא ידע שהחלום לא מת.
והמסר הזה עובר לדורות: כולנו חולמים. אך לא כל חלום נועד להישאר בשמי הדמיון. אם נעמיד לנגד עינינו את דמות 'אבינו שבשמים' כמו שיעקב הופיע לנגד עיניו של יוסף, נוכל לגלות בתוכנו את הכוח להפוך חלום למציאות. לא להישבר מול הנפילות, לא להיבהל מן הבור, אלא להבין שכל שלב הוא הכנה, כל קושי הוא מדרגה בדרך אל התכלית.
החיים מלמדים אותנו, שוב ושוב, שחלום המושרש באמונה סופו להתגשם. יוסף לא ויתר, ואכן חלומו נהפך למציאות כשהתמנה למשנה למלך מצרים, וכל אחיו השתחוו לו כפי שראה בנעוריו.
כך גם אנו: אם נשכיל לשמור על האמונה, לזכור את "דמות דיוקנו" של אבינו שבשמים, להתמלא בכוח מן הזיכרון ומהשורשים החזקים של 'בית אבא' נגלה שלפעמים, כן, חלומות מתגשמים.
לעילוי נשמת ר' בן ציון ע"ה בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
הרב אבישי בטשוילי הי"ו מרשל"צ
