פרשת ויגש
בפרשתנו מספרת התורה על כך שיהודה ניגש ליוסף ומטיח בו דברים קשים שנועדו להציל את בנימין ולהביא לשחרורו. יהודה מסביר ליוסף מדוע דוקא הוא נכנס לעובי הקורה יותר מכל שאר האחים, "כי עבדך ערב את הנער . . אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים".
הלשון של הערבות מוזכר גם לפני כן, כאשר יהודה משכנע את יעקב שישלח יחד איתו את בנימין, אומר יהודה ליעקב "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו".
לפי דעה אחת בגמרא, דין הערבות נלמד מיהודה. כאשר אחד מלווה כסף לחברו, והלווה לא מחזיר את הכסף למלווה, אזי המלווה פונה בדרישה לערב שישלם את הכסף במקומו של הלווה. בנקודה זו נכנס הערב ועומד במקומו של הלווה כאילו הוא בעצמו קיבל מהמלווה את הכסף. ובאופן זה בדיוק יהודה שיעבד את עצמו בצורה מוחלטת לבנימין כאילו הוא ממש עומד במקומו, וזה גרם לו להתמסר ולהילחם לצורך הצלתו, בדיוק כפי שאדם נלחם כדי להציל את עצמו.
ענין הערבות קיים בין כל עם ישראל, וכפי שאמרו חז"ל "כל ישראל ערבין זה לזה". כל יהודי ערב ליהודי שני, עד לאופן הכי נעלה וגבוה בערבות, שהיהודי עומד ממש במקומו של היהודי השני. וזה נלמד דוקא מיהודה, כי הערבות הזו קשורה עם עצם המהות של יהודה.
עם ישראל משול לגוף אחד שמורכב מאיברים רבים. דהיינו יש את כללות הגוף שהוא מאוחד אך בפרטיות כולל בתוכו את כל האיברים כפי שהם מחולקים לפרטים. ניתן לראות את האחדות שבין כל האיברים במספר אופנים:
אופן אחד הוא, שכל איבר בגוף תורם לשלמות הגוף בכללותו, ובלעדי אותו איבר, הגוף לא נחשב שלם.
אופן שני הוא שכל איבר תורם לא רק לשלמות הכללית של הגוף, אלא גם לשלמות של כל איבר אחר. לדוגמא: הראש לא יכול להגיע למקום אחר ללא הרגל, ופועל יוצא מכך הוא שהרגל תורמת גם לראש.
בשני האופנים מודגשת המעלה הייחודית של כל אחד מהאיברים. אם בכך שהאיבר הפרטי תורם לשלמות הכללית של הגוף, או בזה שהוא מוסיף לשלמות הפרטית של שאר האיברים.
אלא שישנה דרגה נעלית יותר של האחדות – והיא שכל אחד מהאיברים מרגיש שעיקר מציאותו ומהותו לא בתכונותיו הייחודיות, אלא בכך שהוא איבר מהגוף השלם, חלק מגוף האדם. התחשוה הזו יוצרת את האחדות השלמה, שבה אין הבדלים בין איבר אחד לשני.
הוא הדבר בעם ישראל. ישנם מספר אופנים באחדות. אחת – אחדות שנובעת מכך שכל יהודי יחיד תורם לשלמות הכללית של העם. השניה – אחדות שמבוססת על התרומה הייחודית של כל פרט לכל הפרטים האחרים בעם. אך יש אחדות נעלית יותר שבה כל יהודי מרגיש שהוא חלק מכללות המציאות של עם ישראל. ומבחינה זו לא קיים שום הבדל בין יהודי אחד לשני.
אחדות זו באה לביטוי דוקא אצל יהודה, שעליו נאמר שהיה "מלך שבשבטים". בדרגת המלכות יש את ההרגשה שכל בני ישראל הם חלק מכללות ההווייה של עם ישראל, ולכן יהודה התייצב כערב לאחיו בנימין, באופן שממש כאילו עמד במקומו של בנימין.
יזכנו השם יתברך שנהיה כולנו באחדות, ועל ידי זה נזכה לגאולה וכפי שמדובר בהפטרת פרשתנו "מלך אחד יהיה לכולם", שהכוונה בזה למלך המשיח משבט יהודה, שיבוא ויגאלנו במהרה בימינו.
(מעובד לפי שיחותיו הקדושות של הרבי מליובאוויטש).
הרב פינחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
