פרשת מטות מסעי
להיות נקיים באמת
אחד המשפטים הנפוצים ביותר שאנו נוהגים לומר לעצמנו בעת עימות או ביקורת הוא: לא איכפת לי מה אחרים חושבים עליי', אנחנו מתנחמים בידיעה שהכוונה שלנו הייתה טובה, שהמצפון שלנו נקי וש'העיקר שאלוקים יודע שאני בסדר'.
לכאורה, זו היא התעלמות מרעשי רקע חברתיים והתמקדות באמת הפנימית. אך האם זוהי באמת הדרך היהודית? האם אדם יכול להסתפק במערכת יחסים נקייה עם בוראו, תוך התעלמות מהצורה שבה הוא נתפס בעיני סביבתו?
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם רגע דרמטי על סף הכניסה לארץ המובטחת, בני השבטים גד וראובן, בעלי מקנה רב, מבקשים ממשה רבינו להישאר בעבר הירדן המזרחי, עבור משה, הבקשה הזו נשמעת בתחילה כבגידה מוסרית ממדריגה ראשונה, 'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?' (במדבר לב, ו) הוא מזדעזע. הוא חושש שהדבר ירפה את ידי שאר העם ויזכיר את חטא המרגלים.
לאחר דין ודברים, משה מסכים להצעה בתנאי שהם יהיו חלוצים לפני המחנה, יילחמו בראש הכוח ורק לאחר כיבוש הארץ ישובו לנחלתם. כאן טובע משה את הפסוק שהפך לנכס צאן ברזל במוסר היהודי: 'וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל' (במדבר לב, כב) משה לא מסתפק בכך שהם ימלאו את חובתם כלפי שמים, הוא דורש מהם שקיפות מוחלטת כלפי העם. שלא יישאר צל של ספק, שלא תהיה לזות שפתיים, שלא ילחשו מאחורי גבם שהם "השתמטו" מלשאת בנטל.
הדרישה הזו ל'ניקיון כפיים ציבורי' אינה תיאורטית בלבד, התלמוד במסכת קידושין דורש על הפסוק 'וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה' (שמות לג, ח), עם ישראל היה מביט אחרי גבו של משה רבינו, חלקם עשו זאת מתוך הערצה, אך חלקם, כך מגלה המדרש, בציניות וחשדנות. 'ראו כמה צווארו שמן', היו אומרים, 'הכול משלנו, הכול מהכסף של המשכן'.
משה רבינו, גדול הנביאים, יכול היה לבטל את הדברים בבוז, הרי הוא הקדיש את חייו למענם, עלה למרום והוריד תורה לישראל, אך משה הבין שחשדנות היא רעל חברתי. לכן, כאשר בנה את המשכן, הוא נזהר באופן קיצוני, המדרש מספר שהיה נמנע מללבוש בגדים שיש בהם קפלים או כיסים, כדי שאיש לא יוכל לומר, ולו ברמז, שהטמין בהם שקל אחד מכספי הציבור, הוא הבין שעל מנהיג ועל כל אדם מוטלת החובה להחזיק "מחלקת הסברה" פנימית שדואגת למראית העין.
דוגמה נוספת וקיצונית עוד יותר אנו מוצאים במשפחת בית אבטינס, שהיו מומחים להכנת הקטורת בבית המקדש, הם שמרו בסוד את נוסחת 'מעלה העשן', אך החמירו על עצמם חומרה מדהימה: נשותיהם מעולם לא התבשמו בבשמים. למה? כדי שלא יאמרו הבריות שהן משתמשות בסממני הקטורת לצרכים אישיים, הן העדיפו לוותר על הנאה בסיסית וריח טוב, רק כדי לשמור על האמון הציבורי ביושרת המשפחה.
בימים אלה, ימי "בין המצרים", אנו מהרהרים בסיבות לחורבן בית המקדש, חז"ל מלמדים אותנו הבחנה מטלטלת: בית המקדש הראשון חרב בגלל חטאים שבין אדם למקום, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, החורבן היה נורא, אך התיקון היה מהיר יחסית, תוך 70 שנה חזרנו לבנותו.
לעומת זאת, בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם חטא שבין אדם לחברו, והנה, חלפו כבר למעלה מ-1950 שנה, ואנו עדיין בגלות.
כאן נשאלת השאלה: האם שנאת חינם חמורה יותר מעבודה זרה? האם חטאים חברתיים גרועים יותר מחטאים כלפי בורא עולם?
החת"ם סופר, מגדולי הפוסקים, מספק תשובה נוקבת: 'ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון, היינו ידי שמים… מלצאת ידי הבריות'. הקב"ה הוא רחום וחנון, הוא יודע את צפונות הלב וסולח כשרואה חרטה כנה, אך בני אדם? הם מורכבים. חשדנות שנבטה בלב, קשה לעקור אותה. דימוי שנפגע, קשה לשקם.
אלוקים מסמן לנו שהאתגר הגדול באמת, המבחן של דורנו, הוא לחיות נכון בינינו לבין עצמנו, התיקון האמיתי של החורבן אינו רק בתפילה ובתענית, אלא ביכולת שלנו להוריד את רמת החשדנות, להגביר את השקיפות ולנהוג ביושר שאינו רק באמת 'צודק' אלא גם 'נראה צודק'.
הדרישה להיות "נקיים מה' ומישראל" מלמדת אותנו שיהדות אינה דת של אנשים מתבודדים על ראשי ההרים מנותקי קשר וחיבור, היהדות היא דת ואמונה חברתית, היא דורשת מאיתנו לקחת אחריות לא רק על המעשים שלנו, אלא גם על הרושם שהם מותירים אחרינו בעיני אחרים.
כשאנו פועלים בשקיפות, בכבוד ובאהבת חינם, אנו לא רק מנקים את שמנו, אנו בונים, לבנה אחר לבנה, את הבית שחרב בגלל הפירוד, וייבנה בזכות האימון. שנזכה.
הרב אבישי בטשוילי הי"ו מרשל"צ
לעילוי נשמת ר' בן ציון ז"ל בן אברהם ולאה הי"ו בטשוילי
