פרשת "צו"
"עבודת ה' בשמחה ובהתלהבות תמידית"
בפרשתינו מצווה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" כלומר, שבכל זמן ובכל מצב צריכה האש שבוערת על המזבח לבעור, ללא הפסק.
ידוע שהמזבח רומז ללבו של האדם. כשם שהמזבח הוא מקום שבו בוערת אש, כך גם באדם, הלב הוא המקום שבו בוערת אש הרגשות. ובמובן זה אפשר לראות את המשמעות הרוחנית של הציווי שבפרשתנו: על האדם לדאוג לכך, שאש האהבה לה' וההתלהבות בענייני התורה והמצוות, תוקד לעולם בתוך לבו ולא תכבה חלילה, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך".
בתלמוד הירושלמי נאמר: "תמיד", אפילו בשבת, "תמיד", אפילו, אפילו בטומאה. ואומר הרבי, שגם מהלכה זו, על שני צידיה מפיקים ולומדים אנו הוראות בעניין אש האהבה לה'. מהותה של השבת היא, ההתנתקות מענייני החולין, ביום זה עוסק האדם בעניינים שברוח, בעניינים אלוקיים, וממילא הוא מופרש לחלוטין מענייני החולין. במצב כזה הוא עלול לחשוב, שאין הוא זקוק להתלהבות בעבודת ה', שכן הוא שקוע בעניינים רוחניים נעלים. על כך באה התורה ואומרת "תמיד" – אפילו בשבת. כי האש וההתלהבות בעבודת ה', היא תנאי הכרחי לכל דרגה ולכל מצב, יהיה העליון ביותר, אפילו כ"שבת קודש". מנגד, יכול להיות מצב הפוך, אנשים שמבחינת מצבם הרוחני היורד הם בבחינת "טמאים", עלולים לחשוב, שאין להם קשר ושייכות ל"אש התמיד", לאהבה ולהתלהבות בעבודת הבורא.
להם אומרת התורה: "תמיד" ואדרבה, אותו חום יהודי, אותה אהבה בסיסית להקב"ה, הם שיציתו בסופו של דבר את השלהבת, שתוציא את האדם מהמצב הירוד ותעלהו למעלה. רק אש הקודש היא זו שבכוחה לסלק ולבער את האש הזרה, וכפי שפירש המגיד ממזריטש, שכאשר יש: "אש תמיד תוקד על המזבח", מובטח לאדם, שה- "לא" –"תכבה", שכל הדברים השליליים כבו ויסולקו מפני "אש התמיד", ואימרה זו של "המגיד, מוסיפה הסבר על נחיצותה של "אש התמיד" בכל זמן ובכל מצב, כי רק התלהבות מתמדת וקבועה בתורה ובמצוות, יש בה כדי שתשלול את המחשבות, הדיבורים והמעשים, שאינם רצויים מהתלהבות רגעית וחולפת. אין באפשרותה להגן מתחבולות יצר הרע, אם אך כובתה "אש התמיד" ולו לזמן קצר ביותר, מיד חודרים לתוך הנפש כל הרגשות והרצונות שמפניהם עלינו להישמר, ולכן על כל אחד ואחת לבחון, כיצד בוערת אש – התמיד, במשכנו הפנימי, האם הוא "חי" את ענייני תורה ומצוותיה, או שמא הדברים נעשים כמצוות אנשים מלומדה? אבן הבוחן לכך הוא, האופן שהוא מקיים את התורה והמצוות: האם הוא מסתפק בחובה ה"יבשה", או שהוא משתדל להוסיף ולהדר במצוות. הידור במצוות מצביע על הקשר הנפשי והפנימי והוא ביטוי "אש התמיד" הנמצא בקרבו תמיד.
הרב אריאל בן ציון מיכאלשוילי הי"ו מלוד
