פרשת 'פינחס'
בתחילת פרשתנו מדברת התורה על השכר שניתן לפינחס, ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם". פינחס ראה את הסכנה שמאיימת על עם ישראל, עקב הפירצה שנסדקה בחומה המבדיל בין ישראל לעמים, בחטא בנות מדין. לכן, אף שפינחס היה כהן, איש חסד, ונכדו של אהרון, שהיה "אוהב שלום ורודף שלום" קם והרג את זמרי ואת האשה המדינית שחטא עמה. במעשהו זה גרם ש"תיעצר המגפה מעל בני ישראל", ועוד שהחזיר את ה"שלום" שבין ישראל לקב"ה. השכר שקיבל על כך היה "הנני נותן לו את בריתי שלום", דבר המעיד שבפנימיות הדברים היתה פעולתו של פינחס פעולה של שלום. פרשת פינחס נקראת בתוך ימי 'בין המצרים', ויש קשר הדוק בין השניים, הגלות והחורבן החלו אף הם ב'פירצה' שנוצרה בחומת ישראל.
החומה שהבדילה בינם לבין העמים האחרים, תחילתם של ימי 'בין המצרים' היא בי"ז בתמוז שבו 'הובקעה העיר' ומפירצה זו באו החורבן והגלות, וכשם שפינחס הצליח להשכין שלום בן הקב"ה לעם ישראל, אפילו לאחר הפירצה של חטא בנות מדין, כך ניתן גם לנו הכוח להביא את השלום האמיתי ולגלות את הגאולה השלמה, הצפונה דווקא בתוך אירועי החורבן. ימי הצרות והחורבן צופנים בחובם את אור הגאולה, מבחוץ הם נראים ימים קשים, מכאיבים, ימים שבהם החלו אירועי הגלות. אבל, בתוך תוכם מסתתר טוב נעלה. הרי הגלות והחורבן באו מאת ה', והרי הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב, חייבים אנו לומר שגם באירועי החורבן מסתתר טוב, טוב אמיתי, טוב נאצל, הטוב שצפון בתוך הגלות הוא – הגאולה. בבוא הגאולה יתגלה טוב כה גדול ונעלה, שנבין ונכיר, כי היה כדאי לסבול את כל צער הגלות והחורבן למענו. הטוב הזה נבנה ונוצר בעולמות העליונים כבר מרגע שהחל החורבן, אך הוא נשאר למעלה ולא היה יכול לרדת ולהתגלות בעולם הזה, משום שהעולם עדיין לא היה כשיר לקלוט טוב נעלה כזה, וזו הסיבה,שנהוג לכנות את ימי 'בין המצרים' בשם שלושת השבועות', ולא 'עשרים ואחד יום', כי יש כאן הדגשה על המספר שלוש, הרומז לבית המקדש השלישי לגאולה השלמה שטמונה בתוך ימי החורבן, ולכן הגאולה היא בידיו. הדבר דומה לאבנים טובות ומרגליות הסגורות בתוך תיבה נעולה, כאשר מפתח התיבה נמסר לידינו, לכל יהודי יש הכוח 'לסובב את המפתח' ולגלות את כל האוצרות שחבויים בתוך הגלות, וזאת על ידי 'סור מרע', סגירת ה'פירצה' הרוחנית, ועל ידי הוספת תורה ומצוות וקדושה, כך זוכים לגילוי הטוב העצום של הגאולה, במהרה בימינו בקרוב ממש אמן. (ספר השיחות של הרבי מליובאוויטש)
בשבתות של ימי בין המצרים קוראים את ההפטרות של 'תלתא דפורענותא'. הראשונה שבהן היא, 'דברי ירמיהו', שבה מספר הנביא כיצד הורה לו הקב"ה להיות לנביא החורבן. ירמיהו הוקדש לנביא כשעם ישראל היה בשפל המדרגה מבחינה רוחנית, ותפקידו היה לעורר את העם לתשובה. ירמיהו חשש מאוד מתפקיד זה, והקב"ה עודדו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך". ירמיהו טען לפני הקב"ה: 'נער אנכי', והקב"ה חיזקו: "אל תירא מפניהם כי אתך אני להצילך". שליחותו של ירמיהו מקבילה לשליחות המוטלת על כל נשמה יהודית. הירידה של הנשמה ממקורה האלוקי העליון, אל העולם הזה התחתון, היא ירידה ל'תלתא דפורענותא', לעבודה קשה בתוך מציאות של גלות, והנשמה מתחילה לפחד ולחשוש, איך תוכל למלא את תפקידה כשהעולם כולו עומד נגדה. אומר הקב"ה ליהודי מיד עם ירידת נשמתו למטה: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך" יש לך נשמה קדושה 'חלק אלוה ממעל ממש', שמצד שורשה האלוקי היא עומדת מעל כל ענייני העולם והגלות, ויתרה מזו: "בטרם תצא מרחם הקדשתיך" עוד כשהיית ברחם אימך הוכנת למשימה זו 'הקדשתיך', על ידי ש'מלמדין אותו כל התורה כולה'.
חוזר היהודי וטוען: 'נער אנכי', אולי יש לי די כוחות לעסוק בענייני הרוח, הנשמה, ולא להתרשם מהפרעות העולם, אבל איך אוכל להיות 'נביא לגוים' לזכך את ה'גוי', את הגוף הגשמי, את הנפש הבהמית ואת העולם שמסביב, אומר לו הקב"ה: 'אל תירא מפניהם כי איתך אני', לא זו בלבד שיש בך 'חלק אלוה ממעל ממש', ולא זו בלבד שיש לך הכוח של התורה שלימדו אותך ברחם אימך, אלא גם אחר כך, כשהנשמה נמצאת בגוף, בעולם התחתון ובזמן הגלות, נותנים לך מלמעלה כוחות מיוחדים 'איתך אני' כדי שתצליח בשליחותך, ומוסיף הקב"ה ואומר: 'אל תיחת מפניהם, פן אחיתך לפניהם'. יהודי עלול לחשוב, שדי לו בהצלת עצמו, 'אני את נפשי הצלתי', ואילו את העולם שמסביבו יעזוב לנפשו בטענה: ש'נער אנכי', אומר לנו הקב"ה, שמצב העולם צריך להיות איכפת ליהודי, ויתרה מזו: אם אכן הוא רוצה להבטיח את עצמו מפני השפעות העולם, עליו להשפיע גם על העולם שמסביבו ולהחדיר בו את הקדושה האלוקית, ועל ידי עבודה זו זוכים לביאת אליהו הנביא, (פינחס הוא אליהו) – מבשר הגאולה, שיבשר על ביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו במהרה בימינו, בגאולה האמיתית והשלמה בקרוב ממש אמן.
(ליקוטי שיחות כרך יח) הרב בן ציון אריאל מיכאלשוילי הי"ו מלוד
