פרשת 'וזאת הברכה'
שמח זבולון בצאתך ישככר באהלך
מי מחזיק את מי
זבולון ויששכר עשו שותפות זבולון לחוף ימים ישכון, יוצא לפרקמטיא בספינות ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. [רשי]
בגמרא [כתובות קיא:] מובא: אמר רבי אלעזר עמי הארצות אינם חיים שנאמר "כל חייו" ומקרא אני דורש "כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל", כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו, וכל שאינו משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו, כיוון שראהו שרבי יוחנן מצטער משמועה זו אמר לו: רבי מצאתי להם תקנה מן התורה, על הפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולם היום" [דברים ד-ד] וכי אפשר להדבק בשכינה, והכתיב "כי ה' אלוקים אש אוכלה"? [דברים – כ-כד]אלא כל המשיא את בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם והמהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
איזו זכות גדולה יש למחזיק תלמיד חכם והעושה פרקמטיא, דהיינו: מאפשר לתלמיד חכם לעסוק בתורה, ובזכות הממון שנותן לו זוכה המחזיק להידבק בשכינה. ולפלא לנו, נדמה שהגביר 'עושה טובה' בזה שהוא נותן לו, אך יתכן שהוא צריך לומר תודה לתלמיד חכם, תודה שאפשרת לי להחזיק אותך, כי רק בזכותך אני יכול להידבק בשכינה, ולא עוד אלא שתורתך שאתה לומד תזכה אותי לחזות בנועם ה' וליהנות מזיו השכינה, ועל כן נאמר: "שמח זבולון בצאתך" כוונת הדבר בצאתך מן העולם, כיוון שיששכר באוהלך והמחזיק יתברך לו בעולם הבא, ששכרו לאין ערוך וזכות נוספת תהיה לו שילמדו אותו תורה בעולם הבא.
מכאן מתבקשת המסקנה מי מחזיק את מי, ועד כמה גדול כוחה של החזקת תורה, נלמד מהמובא בספר הדיעה והדיבור להגר"ז סורוצקין זצ"ל: שמעתי מפי מור חמי הגאון האמיתי רבי אליעזר גורדון זצ"ל אב"ד דטלז. שבהיותו בימי נעוריו סמוך על שולחן חותנו הגאון רבי אברהם יצחק נויזר זצ"ל. וכבר נולדו למור חמי בנים ובנות ומצבו של הראי' נויזר היה בימים ההם דחוק, ולכן כשהביאו לחתנו הגאון רבי אליעזר גורדון כתב רבנות מכמה וכמה עיירות והצדיק רא"י לא רצה שיקבל את תפקיד הרבנות, כי לא רצה להיפרד מחתנו היקר, גערה בו אשתו הרבנית ואמרה לבעלה עד מתי נחזיקנו בביתינו, הלא קשה מזונותינו כקריעת ים סוף!, ויען ויאמר לה: 'הוי רעייתי מי יודע מי מחזיק את מי, אנחנו אותו באכילה ושתיה או הוא אותנו בתורתינו?' וכך חזר על דבריו אלו לפני אשתו הרבנית, גם כשהציעו לחתנו כתב רבנות מעיר גדולה וחשובה יותר. ורק כאשר נתפנה המשרה בעיר סלבודקה ונכבדיה נתנו עינם בחתנו והושיבו על כס הרבנות, לא יכל עוד "הצפינו" והוכרח לשמוע בקול אשתו ולתת לחתנו לצאת מביתו. אבל, אז קרה מעשה נורא: ביום הנועד ליציאת חתנו הגאון מביתו בא רא"י נויזר מבית המדרש בטליתו ותפילין תחת זרועו, וכאשר דרכו רגליו על מפתן הבית, נפל מלוא קומתו ומת… ואשתו הרבנית אשר גם היא הייתה צדקת, הספידה אותו ואמרה: 'הוי אנוכי הרגתיו! הלא אמר לי מי יודע מי מחזיק את מי, עתה גם אני רואה שהוא החזיק אותנו ובזכות תורתו חיינו אנחנו.. '
באמונה תמימה זו זנו ופירנסו נשים צדקניות שבכל דור ודור את לומדי התורה, וכך השיאו אבותינו את בנותיהם לתלמידי חכמים והחזיקום בכבוד על שולחנם עשרות בשנים, עד שגדלו בתורה והפריחו ביראה וגם עשו פרי בעבודה, עד שבא השטן ועירבב את העולם כולו והעמיד את קיום התורה בסכנה. בספר "עץ חיים" [פרשת ויקרא] כותב רבינו חיים אבולעפיה זצ"ל: כי העשיר המחזיק בידי תלמיד חכם הוא ניצול מהיצר הרע, כמו תלמיד חכם בעצמו שעוסק בתורה, ובזה פירשו את הפסוק, "שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול", מכשול על ידי היצר הרע בזכות החזקת התורה.
ומרן החיד"א זצ"ל פירש בזה את הפסוק: "אשר פריו יתן בעתו"[תהילים א] זה תלמיד חכם שעוסק בתורה שניצול מיצר הרע "ועלהו" שהוא העשיר המחזיק בידו, "לא יבול", לא יכשל ביצר הרע ומצטרף לפרי של התלמיד חכם "וכל אשר יצליח".
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
