פרשת "בשלח"
בשלח יוחנן
"אז ישיר משה" [טו-א]
אודך ה' כי עניתני
אמר משה: "באז חטאתי שאמרתי, ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה" ובאז אני אומר שירה [מדרש רבה].
לכאורה, איזה תיקון יש בזה שהשירה נאמרת באותה לשון ובאותה תיבה שבה חטא?
מתרץ בעל בית הלוי: אדם הרוצה ליתן שבח והודיה להקב"ה על הטובה שעשה עמו, יברך שנחלץ מהצרה, יכול לעשות זאת בשמחה על עצם הטובה ובכך שניצל מן הצער, ועיקר השמחה היא רק על ההצלה. אך יש שמחה שהיא לא רק על ההצלה, היא מעבר לכך: להודות על עצם הצער שהיה לו ועל כך לומר שירה.
עיקר שמחתם של ישראל היתה, הזכות להיות כלי שרת אשר על ידם נתגלה ונתפרסם כבודו של ה' יתברך ואמר שירה גם על השיעבוד, שהרי אלמלא השיעבוד לא היה מקום לשמחה.
וזהו שאמר משה: השירה היא לא רק על הגאולה, כי אם גם על השיעבוד, לא היה מקום לגאולה והשמחה על השיעבוד היא באותה דרגה כמו השמחה על הגאולה.
משה בא ללמדנו כאן כלל גדול ויסודי במהות חיינו, שעל השיעבוד אין מה לכעוס ולהתרעם. בא משה להשמיענו, שעכשיו רבש"ע, אני בא לומר שירה גם על "האז" דהיינו: על אותו כובד של שיעבוד שהתלוננו עליו, עכשיו אחרי הזכות לגאולה אני בא להודות. וזה מה שאמר דוד המלך ע"ה: "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" [תהילים קיח-כא], אני נותן לך ריבונו של עולם, הודיה על העינוי, לפי שעל ידו באה לי הישועה ונתקדש שמך ברבים. וזוהי המעלה והגדולה שאותה רבותינו השתדלו להנחיל גם לנו, שהקושי, הצרות, הייסורים והמכאובים הם כלי – שרת לקבלת ישועה. הם אינם תוצאה של מקרה או תקלה, הם אבן היסוד, שמתוכה באה הישועה. על כן, מה לנו להתרעם על הנהגתו של הקב"ה, שלכאורה אינה נראית לנו. פעמים רבות בחיינו לצערנו, אנו רואים רק את החלק של הפאזל ולא את התמונה הכללית.
על משמעות קבלת הדברים בשמחה אנו יכולים ללמוד מהגאון אדר"ת זצ"ל, עד כמה האדם צריך להתעלות על עצמו ולראות את הדברים כהנהגתו של הקב"ה. בספר "שי לתורה" מסופר על הגאון האדר"ת רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים, שנפטר לו בנו הצעיר ונשבר לבו מאוד על כך, וכשהגיעה שעת ההלוויה הרב נסגר בחדרו ונאלצו לחכות כשעתיים תמימות בחוץ. כשיצא בירך ברכת דיין האמת ואז נערכה ההלוויה וקברו את בנו של האדר"ת. לאחר זמן שאלוהו תלמידו, ילמדנו רבינו מדוע נתעכב בחדרו זמן ממושך? הרי הרב מקפיד מאוד על זמנים מדויקים? השיב הגאון אדר"ת: הנה אמרו חז"ל במשנה מסכת ברכות [פרק ט –ה] "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה", וכן פסק מרן בשו"ע אורח חיים רכב – ג, וזה לשונו: חייב אדם לברך על הרעה בדעת שלמה ובנפש חפצה כדרך שמברך בשמחה על הטובה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם, כיוון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו ה'. נמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את השם שהיא שמחה לו, ואם כן זוכר אני את השמחה העצומה שהיתה לי, כשבירכתי ברכת שהחיינו בעת שהכנסתי את בני יקירי זה בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. לפיכך, הכנתי את נפשי השבורה והרצוצה והבאתי את עצמי לאותה דרגת שמחה שהיתה לי אז, כדי שאוכל לברך ברכת "דיין האמת" ולקיים בזה הלכה, זה לקח לי שעתיים להגיע לאותה שמחה בברכה.
אין זה מן הדברים הקלים לבוא ולשבח ולהודות לה' על צרה הפוקדת את האדם, אך גם זו מדרגה שאדם צריך להעפיל אליה ולדעת, כי אם יש צרה אין זו רעת האדם, וכשיש צרה יש להקב"ה כוונות טובות בהבאתה על האדם.
דווקא כאן, יכולה להתבטא גדולת האדם, לקבל בשמחה כל הפוקד אותו ולדעת שהכל מאיתו יתברך.
משה רבנו אומר את השירה, באותה תודה בה הוא חטא "באז" חטאתי ועתה אני אומר לך שנית "אז ישיר".
הרב יוחנן מיכאלי הי"ו מלוד
