פרשת 'ויגש'
ערבות הלכתית ולא רק גורלית
ערבות ממונית
בפרשתנו כאשר ניגש יהודה אל יוסף להטיח בו דברים לשם הצלתו של בנימין, משתמש יהודה במושג הערבות על מנת להסביר ליוסף את מחויבותו להשבת בנימין, ככתוב: "כי עבדך ערב את הנער" (ויגש מד, לב). כמו כן, כאשר משכנע יהודה את יעקב אביו לשלוח עמו את בנימין, מתחייב יהודה על השבת בנימין בלשון ערבות, ככתוב: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג, ט).
למושג 'הערבות' מס' משמעויות. נדמה כי הידועה שבהן היא הערבות הממונית, בה אדם יכול לערוב ולהתחייב להחזר חובו של אדם אחר. כלומר, אדם יכול לעמוד במקומו של הלווה לענין החזר חובותיו, ולקבל על עצמו שאם הלווה לא יוכל להחזיר הרי שהוא מתחייב מעתה להחזיר במקומו.
ערבות גורלית
אך ברור שלא על ערבות זו אמרו חז"ל: "ישראל ערבין זה בזה" (שבועות לט, א). שכן מושג הערבות הממונית קיים גם באומות העולם. גם בית משפט של גויים מקבל את הרעיון שאדם יכול לערוב לחובותיו של חבירו – אם חפץ הוא בכך, ולהיות מחויב במקומו להחזר החובות. לא זו הייחודיות במושג הערבות בין יהודי אחד לרעהו.
רעיון הערבות בעם ישראל עמוק יותר. בעם ישראל מדברים על 'ערבות גורלית', כלומר שהגורל הנגזר לעיתים אף על היהודי היחיד מושפע מהמעשים של כלל היהודים בכל העולם. יש כאן שינוי יסודי בכל התפיסה של היחיד את עצמו ואחריותו לגורל זולתו. כדברי המדרש: "שכל ישראל נקראו נפש אחת… ואם חטא אחד מהם – כולם ערבים זה בזה. למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באין בספינה, נטל אחד מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה! אתה קודח תחתיך, והמים נכנסין וכולן אבודין!".
ערבות הלכתית
אבל עדיין, גם בזה לא מיצינו את ייחודיות רעיון הערבות בעם ישראל. על אף שכל האמור לעיל נכון ואמיתי, נדמה כי דווקא המובן הראשוני והפשוט של דין הערבות בעם ישראל נשכח מעט מאיתנו (אף שהחבדניקי"ם דואגים להזכיר לנו אותה) והיא 'הערבות ההלכתית'.
המובן הפשוט, ההלכתי והראשוני של דין הערבות הוא, שכל יהודי נושא באחריות לא רק על קיום מצוותיו שלו, כי אם גם על אלו של חבירו. כלומר, כל מצווה ומצווה בתורה מטילה למעשה על האדם שתי חיובים. לדוגמא, מצוות תפילין, מטילה על האדם חיוב אחד 'להניח תפילין', וחיוב נוסף 'לדאוג שגם חבירו יניח תפילין', וכך בכל מצווה ומצווה בתורה.
לערבות זו השלכות הלכתיות רבות, לדוגמא: על פי ההלכה, מי שחייב לומר ברכה מסוימת יכול לקיים את חובתו ("לצאת ידי חובה") על ידי שמיעתה מאדם אחר, כאשר זה האומר את הברכה רשאי לומר אותה לא רק במקרה שגם הוא עצמו חייב לברך, אלא אפילו אם הוא כבר בירך לעצמו, וכעת מברך רק עבור חבירו. הראשונים הסבירו שהאפשרות לברך לאדם אחר אף שהמברך אינו חייב בברכה היא מצד דין ערבות. שאם לא הייתה לאדם המברך שום שייכות לברכה של חבירו, אכן לא היה יכול לברכה עבורו, ואף הייתה נחשבת לו כברכה לבטלה. אבל מאחר ויש דין ערבות בין יהודי אחד למשנהו, ודין הערבות מחייב את היהודי לדאוג לקיום המצוות של חבירו, נמצא שיש לו שייכות לקיום המצוות של החבר בכך שגם הוא מחויב לדאוג שהן יתקיימו, לפיכך יוכל לברך על קיום המצוות של החבר ואין זה ברכה לבטלה.
היטיב לבטא זאת בדורנו הרבי מליובאוויטש, שמלבד החובה המוסרית דאג להזכיר לכולנו את החובה ההלכתית הקיימת על כל אחד ואחד לדאוג לקיום המצוות של זולתו. לעיתים המובן הפשוט והראשוני של המצווה נשכח מאיתנו, ולא מתייחסים אליו די הצורך. גם אם כבר מתייחסים למושג הערבות בהלכה הרי זה במסגרת הלימוד והדיון ההלכתי בלבד – לדעת מהו גדר הערבות, ומי מוציא את מי ידי חובה וכד'. אך בל נשכח, שלמושג זה השלכות ממשיות בתביעה שיש על כל אחד מאיתנו לדאוג לקיום מצוותיו של חבירו.
נדמה כי חג החנוכה – זה שהסתיים מכבר, הוא הזמן המתאים להזכיר חובה פשוטה ובסיסית זו. בחנוכה רואים אנו כיצד חיילי האור – שלוחי חב"ד – יוצאים לכל מקום בכוחו של המשלח, להפיץ את אור הקדושה של נרות החנוכה ועל ידי זה להצית את הנר הפרטי החבוי בליבו של כל אחד ולדאוג בפועל ממש שגם הוא יקיים מצוות.
שבת שלום ומבורך!
הרב ברוך ציקושוילי הי"ו מכפר חב"ד
