פרשת שמיני
מובא בפרשה ויקרא (י,טז)
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר:
ובזה תנצל מן הכעס
משה רבנו ע"ה קצף מדוע אהרן ובניו לא אכלו את קרבן החטאת אלא שרפוהו כליל?, עד שהסביר אהרן הכהן ע"ה כי באותו היום הם היו אוננים על פטירת נדב ואביהוא ואינם רשאים לאכול קרבנות,
ומשה רבנו קיבל את דבריו וטעה,
רש"י הקדוש מסביר לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות.
בספר אורחות צדיקים מרחיב בדבר וזה לשונו שער הכעס ד"ה הכעס גורם:
הכעס גורם עזות לאדם, ומחמת הכעס לא ייכנע וגם לא יודה על האמת. ואמר החכם: כשתרצה להתחבר עם אדם – הכעיסהו, ואם יודה לך האמת בשעת כעסו – התחבר לו, ואם לאו – עזוב אותו. הכעס מביא לידי טעות. מי לנו גדול ממשה רבינו, עליו השלום, שכעס בשלושה מקומות ובא לכלל טעות, כמו שנאמר (ויקרא י טז): "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר", וכתיב (ויקרא י יז): "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקודש". ונאמר (במדבר כ י): "שמעו נא המורים", וכתיב (במדבר כ יא): "ויך את הסלע". ונאמר (במדבר לא יד): "ויקצוף משה על פקודי החיל", וכתיב (במדבר לא כא): "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה", מלמד שנשתכחה הלכה ממשה (ויקרא רבה יג א). ועתה הבן, אם כך הגיע למשה רבינו, עליו השלום, מה יגיע לכסילים הכועסים! ולכך אמר שלמה (קהלת ז ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס".
ומה יעשה אדם בשעת כעסו ?
אמר החכם: מי שכעסו בו במחשבה, תראה עליו היישוב וההדר. ומי שכעסו עליו שלא במחשבה, תראה עליו השטות. עוד אמר החכם: מי שכעסו ורוגזו אמיץ, אינו רחוק מן המשוגעים. ומי שרגיל בכעס, אין חייו חיים (פסחים קיג ב), ואינו שמח לעולם, וכיון שאינו שמח, אינו מקבל מאורעותיו באהבה ובשמחה, ואינו מצדיק עליו את הדין, ואינו יכול לעבוד את השם, יתברך, בשמחה. כשאדם שרוי בתענית, או כשהוא בשום צרה, אז הכעס מאד בלבו. לכן בזמנים האלו צריך ליזהר ביותר שלא יכעס.
השתיקה מבטלת הכעס, וגם קול נמוך מבטל הכעס.
לכן יראה האדם, כשכעסו מתגבר עליו, שישתוק, או ידבר בנחת ולא ירים קולו בכעסו, כי המגביה קולו בשעת כעסו, אז יתעורר הכעס, אבל קול נמוך והשתיקה משתיקים הכעס. וגם לא יראה בפניו של אדם שכועס עליו, אלא ידבר עמו בלא ראיית פניו, ואז יבריח הכעס מלבו.
כדברים הללו כתב הרמב"ן באגרתו המפורסמת: תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת,
ובזה תנצל מן הכעס.
ומובא עוד פרשת שמיני
(מג) אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם:
(מד) כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:
כחם של קיום המצוות מחליש את כח התאוות
תחילה מורה לנו הפסוק שלא נטמא את נפשותינו, ובסמוך לו נאמר והתקדישתם והייתם קדושים,
ודרשו רבותינו במדרש ספרי כי והתקדשתם היינו קדושת מצוה, שעל ידי קיום המצוה והייתם קדושים.
ומה פשרה של סמיכות זו בין שתי הפסוקים?
מבאר רבנו בחיי כי טבע האדם שינהה וינהג אחר תאוותיו המוטבעות בו מרגע הגיעו לעולם עוד בטרם ישכיל ויעמוד על דעתו ,לפיכך בכח שכלו בלבד לא יעלה בידו להתגבר על תאוותיו ולפיכך הוצרך האדם אל התורה והמצות לחזק כח השכל ולהחליש כח התאוות, כלומר הפסוק מורה כי כדי להתקדש ולהתעלות, שומא על האדם לקיים את מצוות הבורא ורק כך יעלה בידו להתגבר על תאוות הגוף ולא ינהה בלבו ובמעשיו אחר תאוותיו.
שבת שלום ומבורך הרב שמעון בן יצחק קרית אתא
