פרשת "בהר"
"ולא תונו איש את עימתו ויראת מאלוקיך כי אני ה' אלוקיכם" [ויקרא כה-יז]
רש"י כאן הזהיר על אונאות דברים שלא יקניט איש את חברו ולא ישאינו עצה שאינה הוגנת לו, לפי דרכו והנאתו של יועץ, ואם תאמר מי יודע אם נתכוונתי לרעה, לכך נאמר "ויראת מאלוקיך" היודע מחשבות הוא יודע כל דבר המסור ללב, שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו, נאמר בו "ויראת מאלוקיך", וכן ציינו [במסכת בבא מציעא נח:] כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים, שאל ימרר אדם לב חבירו בדברים, שאם היה חבירו בעל תשובה אל יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים, וכן אם בעל יסורים הוא שהמחלות קפצו עליו זו אחרי זו, או שמתו לו בנים וכיוצא בזה אל יאמר לו: "הלא יראתך כסלתך" [איוב ד-ו] דהיינו שמעשיך הרעים גרמו לכך, וכדומה לו אצל איוב שבאו חבריו לנחמו ונענשו על שאמרו לו כן.
ורבים כשלו באיסור זה כי לא ידעו מהו אונאת דברים, והכלל הוא: שאסור להציק לחברו בכל סוג של דיבור ואפילו הקל ביותר, ועוון זה חמור ביותר, וגדול אפי' מאונאת ממון כדאיתא [במשנה ב"מ ד-י] שהמאנה בממון יכול למצוא תקנה לחטאו, ע"י שמחזיר לו אונאתו, ואילו זה המאנה את חבירו בדברים אינו יכול להחזיר הדיבורים שאמר, ועוד שבאונאת ממון פוגע בממון של חברו, וכאן פוגע בגופו, ובנפשו ממש, ועוד שה' שמע צעקתו ותביעתו ועונה לו שכן אמרו " כל השערים ננעלו חוץ משערי אונאה" [ב"מ נט:] לכן יחרד אדם וילפת מענין אונאה זו אינה כסתם אונאה, הפסד, ריב או מחלוקת טמון בה עוצמת דין יחודי.
ובביאור הדברים נראה לומר מה שבכח אונאת הדיבור לפעול, דהיינו לפגוע ולהכאיב ביותר, מפני שצער הבא ע"י יוצא מתוך נפשו של האדם אל תוך פנימיותו של השומע הדיבור מקורי ושורשו מתוך נפשו של האדם אל תוך פנימיותו של השומע הדיבור מקורו ושורשו מתוך פנימיותו של האדם ולשם הוא שייך, ולכן משתרש הוא עמוק אצל השומע ששם למעשה מקום המצאו ומשכנו וצער זה גדול מאוד שבעוצמתם אף להשאיר רושם ודלקת שקשה למוחקן, שהדברים שהוא אומר פוגע ומעליב נכנסים לפנימיות ומשתרשים בתוך ליבו של השומע, יתן ה' שהדברים שכתבנו יחקקו בתוך לבנו שנדע שהתביעה על אונאת דברים גדולה ביותר ועליהם נאמר "ויראת מאלוקיך"
הרב רפאל טטרוא רב ומו"צ לעדת הגרוזינים נווה יעקב ופסגת זאב בירושלים .
